התורה קבעה כי היתר אכילת בשר קשור בדרך כלשהי להתממשות הפסוק "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ" (כ). וכי מה הקשר בין גודל הארץ ובין אכילת בשר? דומה כי ישנה כאן הדרכה כללית כי אין לחפש מותרות אם עדיין אין הרווחה כלכלית.
בניגוד למדבר, שם חייב ה' את בני־ישראל לשחוט כל בשר כקרבן באוהל מועד, בארץ הותר להם לאכול בשר בכל אוות נפשם, ולו בשל הריחוק הגיאוגרפי מבית המקדש. אמנם הפסוק לא הסתפק באמירה הכללית "כי תבואו אל הארץ" אלא דקדק לומר "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ" (כ), ובזאת רמז איזה סוג של הרחבה נחוץ לאכילת בשר. רש"י שם כתב "למדה תורה דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר". מה פשרה של הדרכה זו?
טבעו של אדם שצרכיו אינם רק פועל יוצא של הנחוץ לו מבחינה בריאותית או ביולוגית. פעמים רבות נדמה לו כי מה שמקובל בין חבריו ושכניו חייב גם הוא לעשות, גם אם אינו יכול להרשות זאת לעצמו. עקב כך הוא חש מצוקת מחסור אף על פי שמבחינה אובייקטיבית צרכיו הבסיסיים באים על סיפוקם. לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר (מילה נרדפת למותרות בזמנם) אלא מתוך הרווחה. אם יש לך — אכול לבריאות, אבל אם אין, אל תתאמץ להשיג זאת. במילים אחרות, מותרות הם דבר לגיטימי אם יש לך אפשרות לממן אותם. אסור שתהיינה לאדם עיניים גדולות והוא יחפוץ כל העת במה שאין לו.
דומה שלהדרכה כזו אנו זקוקים מאוד דווקא בעידן השפע שאנו חיים בו. העולם השופע כל טוב יכול לגרום לנו לשכוח מה חיוני ומה הוא מותרות. פעמים רבות אנו שוכחים כי מה שלהורינו היה בבחינת חלום — נתפס אצלנו כמוצר שאי־אפשר בלעדיו (רכב משופר, חופשות נוצצות, מכשירים מתקדמים...). ההשלכה הישירה היא כפולה: אנו נכנסים לסחרור, שמעבר לחורים שהוא יוצר בכיס המשפחתי, הוא נוטע בנו תחושה של מרירות ותסכול משום שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו מה שחברינו יכולים. ומכאן חשיבותה של הדרכת התורה. חשוב שנטפח את השמחה במה שיש לנו ולא נלטוש עיניים למה שאין לנו. לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא מתוך הרווחה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר