מופע של מילים

"תמו דברי איוב" (מ) כך חותם פרקנו. ואילו כאן היה נחתם הספר כולו, לא היינו מופתעים. הלא הרעים סיימו את דבריהם, איוב גם הוא, ואף אחד אינו אמור לצפות לאורח נוסף או לקול משמים. ואכן בנקודה הזו הספר מזמין אותנו לכמה רגעים של שהייה. כמה רגעים שבהם נתבונן במה שהתרחש בין שתי השתיקות. שהרי השיחה כולה החלה לאחר שבעה ימים של שתיקה. וכעת, עם תום דבריו של איוב, שוב שתיקה - "וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו" (ל"ב, א).

בין שתי השתיקות נערך מופע של מילים. כל דובר מציע את מרכולתו. וכל דובר לא שוכח לפתוח את דבריו בדרך כלל במשפט העוסק במילים עצמן. כך אליפז יפתח ויאמר "וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל" (ד', ב), ובהמשך יפתחו החברים בעיקר בגנות המילים, לא מילותיהם שלהם, כמובן, אלא המילים של 'הצד השני'. בלדד: "עַד אָן תְּמַלֶּל אֵלֶּה וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי פִיךָ" (ח', ב), צופר: "הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק" (י"א, ב), אליפז: "הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן וּמִלִּים לֹא יוֹעִיל בָּם" (ט"ו, ג), איוב: "הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ" (ט"ז, ג). וכן הלאה.

את המופע המילולי מסיים איוב בפרקנו ברצף ארוך של שבועות. איוב נשבע שוב ושוב שלא חטא ולא עווה ולא סטה, והקפיד על קלה כבחמורה. הבחירה בשבועות מביאה את מופע המילים אל שיאו. שהרי השבועה מכילה בתוכה את ההכרה העוצמתית ביותר בכוחן של המילים. הנשבע מחויב למילים שיצאו מפיו, ובאמצעות המילים שיצאו מפיו הוא מטיל על עצמו קללות שיתגשמו מכוחן של המילים. אם הנשבע יישבע בשם א-לוהים, הרי שהאל עצמו יהיה ערב למילים היוצאות מפיו של הדובר.

השימוש בשבועה מביא לכדי מיצוי את כוחן של המילים. וכעת שהכל כבר נאמר איוב מתיישב, נוטל בידו את החרס ומתגרד. מסביב מוטלות להן המילים חסרות אונים, ושתיקה מקצה לקצה.

באדיבות אתר 929