מוסר ומצוות מול מקדש וקרבנות

המקום הנרחב שיחזקאל הנביא נותן בנבואותיו למקדש עומד לכאורה במידה מסוימת בניגוד להסתייגות שאנו מוצאים בישעיהו  ובירמיהו מן המשקל הרב הניתן למקדש ביחס לתורה ומצוות, לצדקה ומשפט:

כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי (ישעיהו א')

וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה (ירמיהו ז')

מדבריהם של ישעיהו וירמיהו ונביאים נוספים נראה, שהמקדש והקרבנות, עם כל חשיבותם, אמורים להימצא בתודעתנו בקומה השנייה, הניצבת על גבי הקומה היסודית. זהו גם מקומה של התורה ביחס לערכי דרך ארץ בדברי חז"ל ש'דרך ארץ קדמה לתורה'. התורה ודאי אינה חשובה פחות מערכי דרך ארץ, אך מה טעם בקיומה באדם המוותר על ערכי דרך ארץ של יושר, התחשבות בזולת ואחרים?!

כיוצא בו גם המקדש והקרבנות. המקדש מבטא את הימצאותה של השכינה בתוך בני ישראל, ולא חלילה, במנותק מהם. ערך נשגב זה אין לו קיום עצמאי ללא קיום לאומי של תורה ומצוות, צדקה ומשפט. העובדה שהם קודמים למקדש אינה מפחיתה מערכו של המקדש. היא מחייבת סדר קדימויות ביניהם. ישעיהו וירמיהו הסתייגו מקיומו וחשיבותו של המקדש כשהתורה והמצוות, הצדקה והמשפט אינם קיימים בעם. יחזקאל מבשר על המקדש רק אחרי נבואתו (ל"ו):

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:

על מקומם של הקרבנות בתודעתנו נאמר מילים ספורות בע"ה בפרק הבא.