מום אין בך

פרק ד' מביא אותנו לאחת הפסגות של המגילה, על כל רבדיה.

בפרק הקודם נחשף האיש אל הריח המבושם של הרעיה. כעת האיש מגיב בהשתוקקות עצומה אל האישה שעוררה את חשקו. הוא מתאר אותה, ופתאום באמצע המהלך הוא מתנצל ומבקש לעצור את השטף של האהבה ולומר "עד שיפוח היום... אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה" (ו).

זה מענה לשיר האהבה שלה שנבלם במילים "סוב, דמה לך דודי לצבי... על הרי בתר" (ב', יז). גם הוא כמוה מצנן את הלהט של ההשתוקקות ומתרחק למציאת הזמן הנכון.

המבט המרוחק שלו לא פוגם ביופי שהוא רואה בה: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (ז). בקומת האלגוריה המתארת את מערכת היחסים של כנסת ישראל והקב"ה, נלמד הפסוק הזה בתשומת לב. האם יש מומים לרעיה? בוודאי. אם החטאים והנפילות דומים לנגעים, אז הגוף מלא במומים. אבל במבט כולל אומר הדוד לרעיה – "כולך יפה רעיתי". 

על פסוק זה אומר הרב קוק בפירושו לשיר השירים:

"כולך יפה רעייתי ומום אין בך. האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית נקייה מכל מום -  כולך יפה רעייתי ומום אין בך".

באדיבות אתר 929