מה שהתרחש מתחת למזבח

פרסקו מבית הכנסת בדורא אירופוס, סוריה התמונה מאת זאב רדובן

דורא אירופוס הייתה עיירה קטנה ששכנה על צומת דרכים בלב המדבר, בצפון מזרח סוריה. במחצית המאה ה-3 לספירה התגוררו בה כ-250 יהודים, שהיוו אחד מן המיעוטים הרבים שחיו בעיר וסיפקו את צרכי הצבא הרומאי והשיירות.

דורא חרבה בשנת 256 לספירה במלחמה בין הפרתים והרומאים, ומאז לא נבנתה מחדש. ב-1932 התגלו באתר שרידי בית כנסת מפואר שהכיל עשרות ציורי קיר (פרסקאות) נרטיביים, המתארים סיפורים מן המקרא.

אליהו הנביא הוא אחד הגיבורים המרכזיים המתוארים על קירות בית כנסת זה. חוקרי תולדות האמנות סבורים כי ציורים אלה ממחישים את המקום החשוב של אליהו, כמבטא את התקוות המשיחיות של עם ישראל לגאולה משעבוד הגויים.

פרק י"ח בספר מלכים מציג דרמה היתולית מלאה באמצעים חזותיים מגוונים: נוף מרהיב, מאות נביאים, קהל עצום, פרים, מזבחות, אש ומים, צעקות ומכות. חומרים אינסופיים לאמן שרוצה לתאר את הסצנה. והנה, האמן בן המאה ה-3 לספירה שתיאר את מעמד הכרמל, לא הסתפק בתיאורים שמציע הפרק ובחר להוסיף מרכיב שאינו נמצא בכתובים.

תיאור מעמד הכרמל נחלק לשניים. סצנה אחת נשענת על פשט הכתוב, והשנייה על הדרש. בסצנה אחת נראות ארבע דמויות לבושות בבגדים קצרים (המאפיינים משרתים) ממלאות את צו הנביא ויוצקות מים על הקורבן - "וַיֹּאמֶר (אליהו) מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים" (לד).

הסצנה השנייה מתארת את הניסיון של נביאי הבעל להדליק אש על המזבח. משני הצדדים עומדים כוהני הבעל וידיהם שמוטות, ניכר שהם עייפו מלקרוא מהבוקר ועד הצהרים: "הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה" (כו). השור הכפות עומד בניגוד לשור הנאכל בלהבות האדומות העולות במרכז התמונה הראשונה.

למעשה, עינו של הצופה נמשכת דווקא למתרחש מתחת למזבח. בתוך מלבן שחור מצויר איש קטן העומד בתוך חלל המזבח, ונחש גדול ואימתני עומד להכיש אותו. מיהו האיש ומדוע מכיש אותו נחש? את התיאור ניתן להבין רק בעזרת המדרש:

""וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה" (כו), וכי הוא עשה? והלא הם עשו? אלא מלמד שחיאל עשאו נבוב ושמו אותו בתוכו, ואמרו לו: כשתשמע את הקול מיד חתה האש אשר בידך והדלק מתחתיו, מיד זימן הקב"ה נחש ונשכו ומת" (ילקוט שמעוני, מלכים א, יח).

המדרש משלים את הפערים החסרים בתיאור המקראי, ומסביר את התנהגותם הבוטחת של נביאי הבעל. כדרכם של מאחזי עיניים מסוגם, הם הכינו מבעוד מועד את הערובה האנושית לקיום "הנס". חיאל, שהיה אמור להדליק את האש בחשאי, לא הצליח לבצע את זממו כי הקב"ה שלח נחש שהכיש אותו, והוא מת. מעניין לציין שמדרש זה מופיע רק בילקוט שמעוני, מדרש מאוחר מן מהמאה ה-8, בעוד התיאור החזותי של המדרש מצויר על קירות בית הכנסת בדורא כבר במאה ה-3. עובדה זו מהווה אחת מן ההוכחות לקיומה של מסורת שבעל פה, גם למדרשים שעלו על הכתב בתקופה מאוחרת.

ניתן לדמיין כיצד אנשי דורא התבוננו בנביאי הבעל המצוירים, שעוצבו כאילו הם עובדי אלילים בני זמנם החיים בדורא, ובדמות חיאל הבוגד שאולי הזכירה להם אדם שהכירו. יש להניח שהם שאבו עידוד ותעצומות נפש מהתיאור האופטימי, המעניק עונש לרשעים ושכר למאמינים. הציור אינו משקף רק סיפור מקראי שהתרחש כמעט אלף שנים לפני זמנם, אלא תמה פולמוסית של עימותים בין-דתיים אותם מנהלים היהודים לכל אורך ההיסטוריה.

באדיבות אתר 929