האם המלך המוזכר בסוף המזמור הוא בעצם גם המשורר? אם לא, מה פשר האזכור של המלך? והיכן בעצם נמצא המשורר? השוואה למזמור מ"ב-מ"ג מגלה מהלך ועניין דומה לזה של מזמורנו, ויש בכך כדי לסייע לנו בהבנת המזמור.
לפי תוכן המזמור יש לחלקו לארבעה חלקים, מלבד כותרת המזמור (א). בפסקה הראשונה (ב-ו) המשורר כמהּ ומצפה לקרבת ה'; בפסקה השנייה (ז-ט) המשורר מרהיב בביטחונו בה'; בפסקה השלישית (י-יא) המשורר מתאר את דרכי אויביו ומקללם ובפסקה האחרונה (יב) מוזכר המלך.
טיב המזמור אינו ברור לגמרי. המזמור פותח כאמור בכמיהה לקרבת ה', ונשמע שהמשורר נמצא לא בביתו כי אם "בארץ ציה ועיף בלי מים" (עיף במקרא הינו צמא או רעב. השווה: בראשית כ"ה, כט-ל; דברים כ"ה, יח; שופטים ח', ה ועוד). המשורר יכול רק לדמיין את א-להים: "כן בקדש חזיתך לראות עזך וכבודך" (ג). מעבר לכך המשורר נמצא תחת איום של אויבים "והמה לשואה יבקשו נפשי" (י). המשורר מבקש סיוע מה' ושיגן עליו (ז-ט) – אך לא ברור ממה בדיוק. הפסוק האחרון של המזמור מוסיף קושי נוסף. מדוע חשוב ש"והמלך ישמח בא-להים" (יב)? האם המשורר הוא למעשה המלך? הצעות כאלה הוצעו בפרשנות הקלאסית ואף אימץ אותה עמוס חכם ב'דעת מקרא'. אך פרשנות כזו מקשה על הקריאה של המזמור: מדוע המלך נמצא בארץ ציה? ואם הוא לא נמצא בביתו, האם הוא מלך?
נראה לי שניתן לפתור בנקל את רצף השאלות שהצגנו באמצעות עיון קצר בפרקים מ"ב-מ"ג. פרקים אלו, המהווים מזמור אחד, הפותחים את הספר השני מציגים בדיוק את אותו המהלך. המזמור שם נפתח בכמיהה לה': "... צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי! מתי אבוא ואראה פני א-להים?" (מ"ב, ב-ג). לאחר מכן מבקש המשורר שם שה' יושיעו עם בטחון מסוים בכך (מ"ב, ז-ט). מיד בהמשך מזכיר הוא את האויבים (מ"ב, י - מ"ג, ב). והוא מסיים בבקשה להגיע חזרה לירושלים: "שלח אורך ואמתך... יביאוני אל הר קדשך..." (מ"ג, ג-ד). המזמור שם עוסק במשורר שנמצא בגלות, הוא מתמודד עם אויבים ומבקש את ה'. אם מבינים שגם מזמורנו עוסק באותו עניין ניתן להסיק מכך שהמלך המוזכר במזמור אינו המשורר עצמו. המשורר מבקש מה' שיחזיר את מוסד המלוכה. "והמלך ישמח בא-להים" (יב) – לכשיהיה מלך ונחזור מארץ ציה ועיף.