חשוב מאד מה יעשו היהודים, אך חשוב לא פחות גם "מה יאמרו הגויים". אדם, עַם או מדינה שדבק בהם אות הקלון, אינם ראויים לבוא בקהל ישרים, או לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו.
"לא חשוב מה יאמרו הגויים", אמר פעם דוד בן גוריון, "חשוב מה יעשו היהודים". כדרכן של אמרות כנף, גם לזו יש חיים ארוכים, אבל אין היא עומדת במבחן המציאות. עיון במקורות המשפט העברי, למן המקרא ועד ימינו, מלמד עד כמה נזהרו חכמים לא רק בהימנעות מעשיית מעשים שאינם ראויים אלא גם בתדמית שהם מקרינים על עושיהם. החשש של "למה יאמרו בגויים", היה לאבן פינה בתולדות המשפט העברי וממנו יתד לאיסור הגדול של "חילול השם".
הדגשת הנביא בפרקנו את נבואת קלונה של מצרים על הגויים ש"שומעים קלון", ואת הצווחה שלה, שקוֹלה הולך מסוף העולם ועד סופו - "שָׁמְעוּ גוֹיִם קְלוֹנֵךְ וְצִוְחָתֵךְ מָלְאָה הָאָרֶץ" (יב) - מבטאת גם היא את חשיבותו של ה"קול" הנשמע בעולם. הפעם, למרבה המזל, זהו קלונה של מצרים, לא שלנו.
"קלון" אינו רק תדמית. הוא מבטא מהות. קלונו של אדם, עַם או מדינה אינו מבטא רק את ביזויו והיחס המזלזל שלו הוא ראוי. הוא מבטא את הצורך להתרחק ממנו ככל האפשר, ולהדירו מחברת בני אדם או עמים מהוגנים. למרבה הצער ולמגינת לב, המונח "קלון" היה לשם נפוץ במחוזותינו. כמעט מדי חודש אנו שומעים על איש ציבור נוסף שעבר "עבירה שיש עמה קלון".
המחוקק הישראלי לא הגדיר "קלון" מהו, ובכוונת מכוון נמנע מעשות כן. הוא הותיר מרחב מחיה רחב לבתי המשפט, על מנת שיקבעו בכל מקרה ומקרה, לאור מהות העושה, מהות מעשה ונסיבותיו - האמנם דבק בו קלון אם לאו.
בנסותו להציב בכל זאת גבולות ל"קלון", כתב השופט חיים כהן, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון - ש"הקלון הוא פגם מוסרי המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים. 'קלון' זה צריך אמנם שיהא דבק באדם בגלל חטאו, גם לאחר המעשה והעונש".
אכן, חשוב, חשוב מאד מה יעשו היהודים. אך חשוב לא פחות גם "מה יאמרו הגויים". אדם, עַם או מדינה שדבק בהם אות הקלון, אינם ראויים לבוא בקהל ישרים, או לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו.
באדיבות אתר 929