במסגרת כריתת הברית בערבות מואב מזכיר משה את אשר ארע לאנשי סדום ועמורה בעקבות חטאיהם. מה ראה משה להזכיר זאת?
לאחר תיאור הקללות המלוות את הברית בערבות מואב מוסיף משה כמה דברים. תחילה, הוא פותח בתזכורת היסטורית של הניסים הגדולים שעשה ה' עם ישראל החל מהוצאתם ממצרים וכלה בכיבוש חלק מהארץ המובטחת במלחמה עם המלכים סיחון ועוג. כך הוא מראה להם כי ההצלחה הזאת יכולה להמשך באם ישמרו את המצוות.
אולם, בהמשך הדברים מתמקד משה בחטא עבודה זרה שהוא הסכנה הגדולה ביותר העומדת לפתחם של ישראל לקראת כניסתם לארץ בשל העובדה כי כל עמי כנען הינם שטופים בכך ועלולים להחטיא את ישראל. כנגד תופעה זו יוצא משה פעמים רבות מאוד לאורך כל הספר ומוכיח את ישראל.
גם כאן לקראת חתימת הספר מוסיף משה כריתת ברית כביכול נפרדת על עניין האמונה ואיסור עבודה זרה מלבד כריתת הברית על שאר המצוות שנכרתה בפרק הקודם. דווקא ביחס לאזהרת עבודה זרה הוא מדגיש כי היא נוגעת הן לאיש והן לאשה ועונשה חמור ביותר ומוסיף כי היא אף מביאה לידי הפיכת הארץ בדומה למהפכת סדום ועמורה בשעתה. מדוע בחר משה דווקא בתיאור זה על פני כל הקללות הכתובות בפרק הקודם?
מבאר הרמב"ן לפרשת וירא (בראשית י"ט, ה) כי הסיבה שאנשי סדום נענשו בחומרה היתה מפני שחטאתם היתה בארץ נחלת ה' שאינה סובלת אנשים חוטאים. לקראת הכניסה לארץ רוצה משה להזהיר את עם ישראל כי הם עומדים להכנס לפלטין של המלך וממילא החומרה של החטאים רק תגבר ועלולה להביא לידי עונשים כבדים: אם למהפכת הארץ וחורבנה ואם להגלייתם ממנה (פס' כז).