בפרקנו מופיעה המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל - מצוות קידוש החודש. מדוע היה חשוב לצוות על כך דווקא בזמן שעם ישראל היו עדיין במצרים?

 

המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל היא קידוש החודש. על פי פשוטו של מקרא ציווה הקב"ה את עם ישראל לקבוע את החודש בו היו מצויים כחודש הראשון לחודשי השנה, אולם לא נאמר באיזה חודש מדובר. תשובה לכך ניתן למצוא רק בפרק הבא, שם נאמר: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (י"ג, ד). החודש הראשון הוא אם כן החודש שבו התבואה מתחילה להבשיל (עיינו ט', לא). כיום אנו מכנים חודש זה על פי שמו הבבלי - ניסן.

כידוע, המושג "חודש" מבטא את התחדשות הירח במחזוריות של כשלושים יום. מכיוון שאנו מצווים שהחודש הראשון יהיה תמיד חודש האביב, שנאמר "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), עלינו להתאים את החודשים לעונות השנה הנקבעות על פי סיבוב כדור הארץ סביב השמש. על מנת לעמוד במשימה זו עלינו לבצע התאמות על ידי עיבור השנה, דהיינו להוסיף מדי פעם חודש שלם שיאזן בין שנת הירח (שנים עשר חודש שהם 354-5 ימים) ושנת החמה (כ־364 ימים).

הרמב"ן מתקשה בפסוק הפותח את פרשת קידוש החודש בפרקנו. מדוע נאמר בפסוק זה כי המצווה ניתנה במצרים - וכי לא ידענו שעם ישראל היה באותו זמן במצרים?

ניתן להציע שהדגש שהתורה מדגישה בפסוק זה קשור למילה הנראית במבט ראשון כמיותרת: "לָכֶם" (ב). מדוע התורה מציינת כי המצווה ניתנה לנו כאשר ברור כי כל המצוות ניתנו לעם ישראל ולא לעמים אחרים? הדברים יתבהרו לאור ממצאי המחקר ביחס ללוח השנה המצרי.

הלוח המצרי היה מבוסס על הגאות של הנילוס, בו ראו המצרים אלוהות. על כן הייתה השנה המצרית מורכבת משנת חמה הכוללת 12 יחידות זמן בנות 30 יום (360 יום). על מנת להתאים את השנה לסיבוב כדור הארץ סביב השמש הוסיפו עוד 5 ימים לכל שנה. לשנה השמשית המצרית היו מספר ראשי שנה, כשהמרכזי מביניהם חל בקיץ, עם תחילת גאות הנילוס והופעתו של הכוכב סיריוס (סותיס) בסמוך לזריחת השמש. לעומת זאת, ללבנה לא הייתה כלל משמעות בלוח השנה המצרי. על רקע זה מובנים דבריו של רש"י: 'נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה'. מכיוון שלירח לא הייתה משמעות בלוח השנה המצרי לא היו בני מצרים, כולל משה, מתורגלים בצפייה בירח. על ידי קביעת לוח שנה המבוסס בעיקרו על הירח ולו ראש חודשים מוגדר יחיד התנתק עם ישראל מהלוח המצרי, ובעקבות כך גם מהדת המצרית ומתרבותה.

הרצון בשינוי ובהתנתקות מן העבר כרוך לעתים גם בשינויי לוח השנה. ייתכן שהתורה מדגישה כי הציווי לחידוש לוח השנה היה בארץ מצרים על מנת לרמוז כי עם ישראל זכאי לגאולה רק אם יראה נחישות בהתנתקות מן התרבות המצרית שבה הוא שקוע. על כן מדגישה התורה גם את המילה "לכם" (ב), דהיינו "לוח השנה הזה הוא שלכם בלבד ובו אתם מפנימים את ייחודכם".

ואכן, מאז ועד היום אנו ניכרים בלוח שלנו, ובעוד שהעולם מתבסס על לוח שנה שמשי בלבד או על לוח שנה ירחי בלבד - עם ישראל משלב את שני הלוחות גם יחד.
 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר