מהפך או תהליך?

רוב רובם של מזמורי התחינה בספר תהילים מסיימים בנימה אופטימית: בהבעת ביטחון שהתפילה נשמעה והיא אכן תביא לישועתו של המתפלל, ובהתחייבות המתפלל להודות לה' על ישועתו.

אולם מה רב ועצום המרחק בין פתיחת מזמור י"ג בתלונה "עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח" (ב), לבין ההצהרה הבאה לקראת סיומו "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי..."! (ו) כיצד זה התחלפה תחושת המשורר כי ה' 'שכחו נצח', והוא מסתיר פניו ממנו, בהרגשת ביטחון מוחלטת בחסדו של ה' עִמו?

וכיצד דבריו בבית א – "עַד אָנָה... יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם" (ג), מתיישבים עם דבריו בסיום המזמור "יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (ו)? מי שבטוח בחסד ה' שיופיע עליו, ורואה בעיני רוחו את שמחת לבו בבוא ישועת ה' – הוא רחוק מרחק רב מתחושות הדיכאון המתוארות בבית א.

ולבסוף, כיצד מתיישבת תלונה מרה המופנית אל ה' פעם אחר פעם, "עַד אָנָה ה'... עַד אָנָה... עַד אָנָה... עַד אָנָה..." (ב-ג) עם ההודעה החגיגית החותמת את מזמורנו "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי" (ו)?

כל המהפך הנפשי הקיצוני הזה, המתואר במזמורנו, מתרחש במהלך שלושה פסוקים בלבד!

אין כל רמז במזמור לכך שהתרחש אירוע חיצוני כלשהו במציאות שבה נתון המתפלל, אשר גרם לשינוי כה משמעותי אצלו. כיצד אם כן אפשר להסביר מהפך מעין זה?

אולם, השינוי אינו פתאומי, אלא הדרגתי: כבר במעבר מתלונה לתחינה החל שינוי זה: רק לאחר שפירש המשורר את תלונתו באריכות יחסית, נפתח לבו לתחינה שיש בה תקווה כפי שהיא נרמזת בבית ב. לאחר שנשא תפילה נרגשת, תפילה המכילה ניצנים של תקווה לעתיד, רק אז בשלה במשורר ההכרה כי תפילתו נשמעה, ואין ה' עוד מסתיר פניו ממנו, אלא ההפך: חסדו עמו הוא ודאִי, וישועתו בוא תבוא! בכך נשלם התהליך הפנימי שעבר משורר מזמורנו. הבית השלישי של המזמור, שהוא הקצר ביותר והמרומַם ביותר, מביע בתמצית הכרה דתית בשלה זו, והוא מסיים בתרועת שמחה: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי" (ו).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון