מדוע חז"ל מבקרים את יוסף על בקשת העזרה משר המשקים? מהי השתדלות אנושית ראויה ומתי היא פסולה? 

 

לאחר שפותר יוסף את חלום שר המשקים לטובה ומבשר לו כי עתיד הוא לשוב למעמדו בארמון פרעה, מסמיך הוא לפתרון החלום בקשה נרגשת: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה" (יד). אך כל השתדלותו זו של יוסף הייתה לריק, כעדות הפסוק: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (כב).

על פסוק זה כותב רש"י בעקבות מדרש רבה (פ"ט, א): "מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים". המדרש ממשיך ומצטט את הפסוק בתהילים מ', ה: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים" ודורשים "ולא בטח על מצרים הקרויים רהב".

אולם דברים אלו מעוררים תמיהה גדולה: וכי יוסף הצדיק פטור מכל השתדלות למען הצלתו, ועליו לסמוך על רחמי שמים בלבד בלא שינקוף אצבע מצידו? 

אפשר שהתשובה לשאלה זו נעוצה בהקבלה בין יוסף ליעקב. יעקב – מכין אמנם את עצמו ל'דורון' ול'מלחמה', אך יודע היטב שבלי תפילה מעומק הלב אין ערך לכל מעשיו, ולפיכך בד בבד עם כל ההשתדלות פונה הוא לה' יתברך, וזועק: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (ל"ב, יב). ואילו יוסף – בתחנוניו לשר המשקים, הופך את התלות בו לחזות הכל, עד כדי כך שהוא חותם את דבריו ואומר: "והוצאתני מן הבית הזה" (יד) – כאילו שר המשקים הינו כל יכול ובידו הדבר.

'נקודת האיזון' בין ההשתדלות לבין הביטחון בה', באה לידי ביטוי באופן ברור בדבריו של יואב בן צרויה, שר צבא ישראל, בעמדו במלחמה נוכח בני עמון:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב י', יב).

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות