מהו מִדְבָּר?

דומה כי כאשר רובנו שומעים את המילה 'מדבר' אנו מעלים בדמיוננו אזור צחיח ושומם, מועט במשקעים וללא אפשרות לפיתוח אורח חיים תקין; ואכן, המקרא מזכיר מספר מדבריות המצויים באזורים צחיחים ושוממים: מדבר סיני, מדבר מעון, מדבר עין־גדי ומדבר זיף.
אולם, מצינו במקרא גם מדבריות המצויים באזורים פוריים ועתירי משקעים. כך למשל עמק דותן המצוין בפסוקים כמדבר (בראשית ל"ז, כב) הנמצא בצפון השומרון, שהינו עמק פורה ביותר. וכן מדבר גבעון (שמואל ב ב', כד) המזוהה עם אזור משופע במשקעים שאינו מתאים לתיאור המקובל של מדבר.
לא רק המקרא, אלא אף חז"ל מתייחסים למדבריות המצויים במקומות גשומים: מדבר שבסְפָר עכו (בבא קמא עט ע"ב); מדבר עזה, בו גדלו עופות שמנים במיוחד (שבת קמה ע"ב); המדבר הסמוך לעירו של רבי חנינא בן־דוסא, שהתגורר בערב שבגליל (שיר השירים רבה א ד); ועוד.
לאור דוגמאות אלו נדמה כי עלינו לבחון שוב את משמעות המושג "מדבר".
שורשה של המילה "מִּדְבָּר" הוא המילה "דבר" שפירושה 'נהג' או 'מנהיג', כפי שניתן ללמוד מהגמרא בסנהדרין: "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור" (בבלי סנהדרין ח ע"א).
נראה שהמדבר קרוי כך כיוון שבו מדבירים — כלומר, רועים ומנהיגים — את הצאן. היכן אם כן נוהגים לרעות את הצאן? בדרך־כלל עושים זאת במקום בו אין אפשרות לגדל גידולים חקלאיים היכולים להינזק בעקבות רעיית הצאן. אזורים צחיחים בעלי מיעוט משקעים הם דוגמה למקומות בהם לא ניתן לעסוק בחקלאות, אך ישנם גם אזורים גשומים מאוד בהם לא ניתן לפתח חקלאות בשל מסלע טרשי או חיסרון באדמה מתאימה. גם מקומות כאלו מתאימים להדברת הצאן, ועל כן גם הם נחשבים כמדבריות.
לאור זאת, מובן כיצד בגבעון שמצפון לירושלים, כמו גם בצפון השומרון או בגליל, יכולים להתקיים מדבריות מקומיים. באזורים אלו לא היו אדמות הראויות לחקלאות, ועל כן השימוש העיקרי בקרקע היה לרעיית הצאן. אמור מעתה כי מדבר אינו בהכרח מקום צחיח המרוחק מיישוב, כגון מדבר סיני שהוא אכן מדבר ציה וישימון, אלא אף מקום פורה וגשום הסמוך ליישוב אך כזה שלא ניתן לקיים בו פעילות חקלאית.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר