את המזמור שלפנינו ראוי לעשות למזמור לאומי, שלא יהיה רק משאלת לב, ונכתוב אותו באותיות גדולות בפתחם של מוסדות ציבור, משרדי ממשלה, הכנסת, חֲבָרוֹת ובתי ספר, ואפילו בכל אוטובוס ורכבת, כדי שנזכור ולא נשכח איך צריך, ממש צריך ודחוף, להתנהג, יום יום.
מזמור ט"ו הוא אחד החשובים בתהילים והוא מעין 'מדריך' להתנהגות ראויה של האדם, תמיד (ללא קשר למי חיבר ומתי), ועל כן יש בו היבט חינוכי מובהק.
המזמור פותח בשאלה שהיא לכאורה מתחום הפולחן, ואולי אף אמר / שאל אותה הכוהן את הקהל (באחד הרגלים? בחגים בכלל? בסתם יום של חול?): "מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך" (א). מי ראוי לגור ולשכון, היא כמעט שאלה רטורית, כשהתשובה המתבקשת בתחום של המקדש היא, על פניה, "נקי כפיים" = מי שהוא טהור מבחינה פולחנית, כמו שנאמר במזמור כ"ד לשאלה דומה "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" (כ"ד, ג).
מזמור ט"ו מפתיע, במידת מה, כשהוא מפקיע את התשובה מתחום הפולחן וממקם אותה לגמרי בתחום ההתנהגות המוסרית/חברתית. מי שראוי להסתופף בתחום המקדש ולהשתתף בעבודת הקודש הוא אדם מוסרי "הולך תמים ופועל צדק ודבר אמת בלבבו" (ב), אשר תוכו כברו, בניגוד מוחלט לדוברי "שפת חלקות בלב ולב ידברו" שכנגדם טען המשורר במזמור י"ב.
הרשימה כוללת עשר או אחת עשרה תכונות, מעין דיברות, בלשון של 'מי שעושה טוב' ובלשון של 'מי שנמנע מלעשות רע', שניהם ראויים וטובים. הדגש הוא על התנהגות מוסרית בצדק ואמת, אשר פרטיה רשומים בהמשך. למי מכוונים הדברים? – לכל אדם, עשיר או עני, בעל שררה, איש ציבור או 'אחד העם' – לכולם. בחברה מתוקנת, אם אלה הם יסודותיה, הכל צריכים להתנהל ולהתנהג כך על מנת להתקיים, ללא פערים חברתיים, ללא ניצול, ללא עשק ושחיתות – זה שכר כולם/כולנו.
איזה יופי של מזמור – אולי ראוי לעשותו מזמור לאומי, שלא יהיה רק משאלת לב, ונכתוב אותו באותיות גדולות בפתחם של מוסדות ציבור, משרדי ממשלה, הכנסת, חֲבָרוֹת ובתי ספר, ואפילו בכל אוטובוס ורכבת, כדי שנזכור ולא נשכח איך צריך, ממש צריך ודחוף, להתנהג, יום יום.
באדיבות אתר 929