מדיו של שאול

לאחר ששאול מסכים שדוד יצא לקרב, מתאר הכתוב אפיזודה קצרה:
"וילבש שאול את דוד מדיו ונתן קובע נחושת על ראשו, וילבש אותו שריון. ויחגור דוד את חרבו מעל למדיו, ויואל ללכת כי לא נסה... ויסירם דוד מעליו, ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים... ויגש אל הפלשתי" (לח-מ).
מה פשרה של תמונה זו? ראשית, יש משמעות לעובדה ששאול מלביש את דוד במדיו הוא. מעשה זה עשוי להעיד על קִירבה אישית, כפי שעושה יונתן בפרק הבא: "ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד ומדיו ועד חרבו ועד קשתו ועד חגרו" (י"ח, ד)
יותר מכך: ייתכן שהדבר מסמל גם העברת סמכויות, כפי שמצאנו בהקשרים אחרים. כך, למשל, מועברת הכהונה הגדולה לאלעזר לפני מותו של אהרן (במדבר כ', כה-כו) וכך גם ניתן להבין את מעשהו של אליהו בשעה שבא למשוח את אלישע לנביא תחתיו (מלכים א י"ט, יט).
העובדה ששאול מלביש את דוד בבגדיו מסמלת אפוא את התחלת התגשמות נבואתו של שמואל – שאף היא עסקה בבגדיו של שאול: "ויחזק בכנף מעילו ויקרע ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (ט"ו, כז-כח).
ואולם, בתמונה זו יש גם מבט אירוני. שאול רואה את הקרב כקרב רגיל, ואת דוד – כלוחם רגיל, ועל כן הוא מנסה לציידו בציוד הקרב הטוב ביותר: ציודו שלו. אך דומה שדוד כבר הבין, כי קרב זה לא יתנהל בדרך בה בחר הפלשתי. בדרך זו אין כל אפשרות ריאלית לנצח, ודוד אינו מצפה לנס כה מנוגד לדרך הטבע: ניצחון בקרב פנים אל פנים מול ענק מזוין היטב. דוד מבין שהמפתח לניצחון – בסייעתא דשמיא, אך באופן הקרוב להיות טבעי – טמון ביכולת לנצל את נקודות התורפה של הפלשתי, תוך שימוש בכישרונותיו הטבעיים של דוד.
דוד יוצא לקרב עם תרגיל הטעיה פשוט, ועם הרבה אמונה ובטחון בה', ומצליח לנצח את גולית אשר בוטח בכחו הפיזי ובחרבו. הניגוד בין ישועת ה' לבין החרב והחנית, מכוון קודם כול כלפי גולית, אך דומה שיש בו גם יותר מרמז ביחס לשאול עצמו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון