מדוע נפסלה המזוזה?

פרשיית עבד עברי הפותחת את הפרק מביאה את דינו של עבד המעוניין להישאר בבית אדונו ולא לצאת לחירות: "וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (ו). מפשט הכתוב נראה, שניתן לרצוע את אוזנו של העבד ליד הדלת או ליד המזוזה, ושני המקומות כשרים לרציעה וכפי שציין הגר"א בביאורו לתורה: "פשטא דקרא – גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא".

ברם, רש"י הביא את דברי המכילתא דר"י, שקבעה: "בדלת אתה נותן, אבל אי אתה נותן במזוזה" (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזקין פ"ב), וזאת בהתבסס על האמור בספר דברים (ט"ו, יז) – "וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת", שלא הזכיר את המזוזה. לפיכך, חז"ל דרשו שהמילים "אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה" (ו) באו כדי למעט דלת שנעקרה ממקומה.

מדוע שינו חז"ל מן הפשט ופסלו את המזוזה לרציעה? נראה, שהלכה זו נוגעת לדין אחר, שגם בו התורה שבעל פה מבטאת דין שונה מפשוטו של מקרא, וגם הוא בנוגע למזוזה.

בקריאת שמע אנו חוזרים מדי יום על הפסוקים – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו', ח-ט). אנו רגילים, על פי חז"ל, לבאר פסוקים אלו כמתייחסים לתפילין ולמזוזות.

ברם, הרשב"ם בפירושו לכתוב המקביל בשמות (י"ג, ט), כבר כתב ש"לפי עומק פשוטו, יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין 'שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ' (שה"ש ח', ו)". מדבריו נראה שכוונת הפסוקים היא שדברי התורה צריכים להקיף את כל אישיותו של האדם, כביכול הם כתובים על ידיו ועל דלתות ביתו. לשיטתו מסתבר שיש לבאר, שהתורה שבעל פה חידשה שעל מנת להשיג את המטרה הרוחנית הזו, יש לבצע את המטפורה כפשוטה, שמשמעה הנחת תפילין וכתיבת מזוזות, ועל ידי המעשים ימשכו הלבבות.

כיון שכך, התורה שבעל פה קבעה גם את קדושתה של המזוזה – כמקום כתיבת דברי התורה. נראה, שבעקבות הבנה זו, הפכה מזוזת הבית להיות מקום קדוש, שאין ראוי לרצוע בו את אוזן העבד. משום כך, נדרש הפסוק באופן אחר, ואין הוא מתפרש כפשוטו.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת