"וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה..." (ישעיהו י"ג, יט)
רמב"ן בראשית פרק ט"ו פסוק יד
אבל כאשר תצא הגזירה על פי נביא, יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו... אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו.
וכן הכתוב אומר בסנחריב (ישעיה י', ה-ו): "הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו". ואמר הכתוב (שם, ז): "והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד בלבבו", ועל כן הענישו בסוף...
והנה נבוכדראצר שמע כי הנביאים פה אחד קוראים אותו להחריב ירושלים, והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא, כמו שכתוב (ירמיה כ"ה, ט): "הנני שולח לך ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה והחרמתים", וכתיב (שם ל"ב, כח): "הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל והציתו את העיר באש", ואף על בית המקדש עצמו אמר (שם כ"ו, ו): "ונתתי את הבית הזה כשילה". והם יודעים כי מצות השם היא, כמו שאמר נבוזראדן לירמיהו (שם מ', ב): "ה' אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה'", ואף על פי כן נענשו הכשדים כולם בסוף.
והיה זה מפני שני טעמים:
(1) האחד שגם הוא נתכון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו, כמו שכתוב בו (ישעיה י"ג, יא): "והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל", וכתיב (שם י"ד, יג): "ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו', וכתוב אעלה על במתי עב אדמה לעליון", וכתיב באומתו (שם מ"ז, ח): "האומרת בלבבה אני ואפסי עוד". ואמר בו חבקוק (חבקוק ב', ט): "הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו וגו'", והנה זה כענשו של סנחריב, ולכך אמר הכתוב (ירמיה נ', יח): "לכן כה אמר ה' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור".
(2) אבל היה במלך בבל עונש אחר שהוסיף על הגזרה והרע לישראל יותר מאד, כמו שאמר בו (ישעיה מ"ז, ו): "קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד", ועל כן בא עליהם עונש כפול ומכופל שנשמד זרעו לגמרי, ולא יהיה לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיה י"ד, כב), ונשמדה עירו לעולמים, שנאמר (שם י"ג, יט): "והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור..."
רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.