מדוע המצורע טמא?

פרשנים שונים, מסורתיים וחדשים כאחד, הניחו שהצרעת הייתה מחלה מידבקת ומסוכנת, ועל סמך הנחה זו פירשו את דיני הטומאה והבידוד של המצורע כהגנה על החברה מפני סכנת הידבקות. אולם, ההנחה שהצרעת הייתה מחלה מידבקת ומסוכנת אין לה כל אחיזה במקרא, לא במקומנו ולא במקומות אחרים שהצרעת נזכרת בהם. כנגד התפיסה של טומאת הצרעת כרפואה מונעת טענו המפרשים בדורות האחרונים טענות שונות. שד"ל בביאורו לפרק י"ב טוען: 

"והנה חשבו רבים כי הרחקת המצורע היא מפני שהחולי ההוא מתדבק במגע. ונראה לי, שאם חששה התורה להידבקות החולי, כמה חוליים אחרים יש המתדבקים, ולא התקינה התורה בהם שום תקנה. ואיך לא ציוותה דבר על דבר הדֶבֶר?"

חז"ל במדרשיהם ראו בצרעת עונש על עברות שונות שבין אדם לחברו, ובייחוד על לשון הרע. אולם הטעם המוסרי שנתנו חז"ל לטומאת המצורע אינו יכול לשמש הסבר לרוב רובן של הטומאות האחרות.

רד"צ הופמן הציע שהצרעת ודיני הטומאה הנגזרים ממנה אינם עונש, אלא הם מערכת סימבולית: הצרעת משמשת כסמל של חטאים מסוג מסוים, שהטומאה נועדה לעצב את היחס הראוי אליהם ואילו הטהרה מסמלת את ההתנערות מהם. בשינוי קל ומכריע זה שעשה הרב הופמן בתפיסת חז"ל הוא הפך את הצרעת ודיניה מביטוי מוסרי של שכר ועונש למערכת סמלית חינוכית המביעה את היחס הנכון אל החטא והתשובה ומעצבת אותו. שינוי זה אִפשר לו להרחיב את תפיסתו זו ולהחיל אותה על כל סוגי הטומאה.

הסבר אחר לכל סוגי הטומאות נמצא בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, בו הוא טוען שקרבת ה' והשגחתו המתמדת על ישראל מתבטאת, בין השאר, בהופעת צרעת הבתים והגופות. לדעת רבי יהודה הלוי טומאת המוות היא הציר המרכזי של הטומאות כולן. המצבים המביאים לטומאה, כולם יש בהם דמיון למיתה. הזיבה, הצרעת ואף 'הזרע הנפסד' הם מיתה חלקית - אם בשיעור מרובה ואם בשיעור מועט - בגוף האדם עצמו, ועל כן הם מביאים עליו מפגש עם מוות חלקי של עצמו, שהטומאה היא ביטוי לו. (על כך ראו גם בפוסט מאת הרב שטיינזלץ 'טומאה - הפך החיים') 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון