מדוע הגאוותנים נשברים?

"רוֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ, וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן, וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ" (כד)

חכמי התלמוד דרשו, שהפסוק מזהיר מפני הגאווה:

"כל אדם שיש בו גסות הרוח ["רומו"] - לסוף מתמעט... ושמא תאמר ישנו בעולם - תלמוד לומר "ואיננו"; ואם חוזר בו ["והמכו" - מלשון נמוך] - נאסף בזמנו... כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו 'בכל' 'מכל' 'כל'; ואם לאו - "וכראש שבולת ימלו"" (רב עוירא, בבלי סוטה ה א).

בהמשך המדרש, מוסבר שראש השיבולת הוא משל לעונשו של המתגאה:

"רב הונא ורב חסדא: חד אמר: כי סאסא דשיבלתא, וחד אמר כשיבולת עצמה":

"סאסא דשיבולתא" הוא "גבהו של שבולת, שקורין זקן השבולת, והוא נשבר ונופל מאליו" (רש"י); לפי פירוש זה, הגאווה עצמה היא ששוברת את המתגאה, בכך שהיא גורמת לו להתנוון ולהיות שאנן.

"שיבולת עצמה" היא השיבולת הגבוהה, "שראשה נראית למעלה מחברותיה" (רש"י), "משל לאדם שנכנס לתוך שדהו, גבוהה גבוהה הוא מלקט" (רב אסי, וכן תנא דבי רבי ישמעאל). לפי פירוש זה, הגאוה גורמת למתגאה להיות חשוף ופגיע, ומעמידה אותו בסכנה של פגיעה מצד אנשים אחרים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך