מברכה לקללה

"אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו" (א)

נוכחות הרעים מוציאה מלבו את הכאב אשר נצבר שם, ואיוב פותח את שפתיו – לא לצורך ברכה. הוא מקלל, מקלל את יומו. לשון זו אמנם פחות חריפה מ'ברכת האלוהים', אבל בטיבה היא דומה לה: גם כאן, בעצם, לשון נקייה. רמב"ן מפרש: "אם לא על פניך יברכך" (א', יא) - "מדעתו אותך יבזה עבודתך לאמור לך שווא עבוד אלוהים..." ואילו כאן איוב מבזה את יומו, לאמור: הלכתי עם שווא בעולם, שווא הונחלתי מאלוה בחיי.

כלום אין קללת "יומו" - עצם יצירתו והבאתו לעולם - נוגעת לבוראו? האם זה ייקרא לקבל את הרעה כשם שמקבלים את הטובה?

ראב"ע מסביר "בכל זאת לא חטא" (ב', י): "להורות כי עוד יחטא בשפתיו ויוציא מפיו מלים ברוב צערו". לא בכדי הרעים כולם יאשימו אותו בחטא ה"מלין" ואמרי פיו, ב"רֹב דברים", בהיותו "איש שפתיִם" (י"א, ב). 

לטענתו של איוב, האדם העובד בעולם הזה הוא "אסיר" (יח) האנוס לעמול לשמע קולו של נוגש (שם) המכביד את העבודה, המאיץ ללא הרף: "כלו מעשיכם דבר יום ביומו"! אדם הוא עבד (יט), ורק במוות הוא "חפשי מאדוניו" (שם). מיהו הנוגש הזה, האדון הזה? התשובה באה בפירוש בפסוקים הבאים:

"למה יִתן לעמל אור, וחיים למרי נפש?... לגבר אשר דרכו נסתרה, ויָסֶך אלוה בעדו!" (כ-כג).

האלוהים - הוא האדון, הוא הנוגש, המעמיס על אדם עמל, הוא המביא את האדם למרוּת נפש (=ייאוש). אולי אין זאת קללה גמורה, אבל יש כאן האשמה כבדה ביותר, אשר מתקרבת מאוד לגבול של 'ברכת אלוהים'. 

כנראה כאן, בכל זאת, חטא איוב בשפתיו. הברכה נהפכה בסוף לקללה. ספר איוב נפתח במוטיב של ברכה. אבל מתברר שהברכה בספר איוב היא ברכה שעלולה להפוך לקללה. היפוך הברכה בפרקים הראשונים מהווה מעין דגם התפתחות של הספר. המוטיב הנסתר של ספר איוב הוא מוטיב הברכה המהופכת.

לקריאת הפוסט הקודם

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת "מגדים" בהוצאת תבונות