בתקופה שלפני החורבן, כאשר רווחת התפיסה כי "עזב אלוקים את הארץ", ובמיוחד כשהתלות בגשם הופכת להיות גדולה יותר עקב הבצורת והרעב, פונים העם אל האלילים למפלט ולבקשת בטחון.
"וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (יד)
תמוז הוא האל הבבלי של הצמיחה והפריון. על פי המיתולוגיה הבבלית בכל שנה בחודשי הקיץ תמוז מת ויורד אל השאול לשישה חודשים, ורק לאחר ששת החודשים הללו חוזר תמוז מן השאול ומגרש את הקיץ. חלק מפולחן התמוז היה לציין את היום בו הוא מת - יום שיא הקיץ - בבכי ומספד. יום זה יוצא בדרך כלל בסוף אב-תחילת אלול. יחזקאל, שמגיע "בששי בחמשה לחודש" (א) - כלומר ב-ה' באלול - חוזה בקיום פולחן זה.
"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים י"א, י-יא) - החיים בארץ ישראל תלויים בגשמים, ומשום כך תלויים בחסדי האל. בספר דברים תלות זו מופיעה כברכה - "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה" (דברים י"א, יב). אך לברכה זו יש גם חסרון: מאז הגעתם לארץ נפוצו בישראל פולחנים לאלי גשם ופריון למיניהם - כשהמוּכָּרִים בהם הם הבעל והעשתרות - דווקא בגלל התלות הרבה של הארץ בגשם.
בתקופה שלפני החורבן, כאשר רווחת התפיסה כי "עזב אלקים את הארץ" (יב), ובמיוחד כשהתלות בגשם הופכת להיות גדולה יותר עקב הבצורת והרעב, פונים העם אל האלילים למפלט ולבקשת בטחון. ומשום שבבל היא ששולטת באיזור ומוכיחה את כוחה, פונים העם לאל הפריון הבבלי דווקא, מתוך תפיסה שאלי העם החזק הם שמביאים את עוצמתו.
בכי התמוז מסמן גם את הייאוש וחוסר התקווה האוחזים בעם לאחר עזיבתו של האל. וכפי שמבטא זאת שאול טשרניחובסקי בשירו "מות התמוז":
צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, וּרְאִיתֶן
אֶת צַעַר הָעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּלֹא נֵס,
אֶת צַעַר הָעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְׁמָתוֹ:
הַתַּמּוּז הַבָּהִיר, הַתַּמּוּז הֵן מֵת .
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער