כדי לבחון את כוונת בני ישראל, הקב"ה מעמיד אותם בפני מבחן. אם בני ישראל יאכלו מהבשר שירד מהשמיים - הרי שתלונתם נבעה מה"שעמום" שבמן. לעומת זאת, אם בני ישראל יאספו את השליו - הם יוכיחו שהם אינם רוצים להיות תלויים בקב"ה, ואז חטאם חמור הרבה יותר.
לטענת בני ישראל, חסר להם במדבר מגוון של מאכלים - "בלתי אל המן עינינו" (ו) - ואילו במצרים היו להם סוגים רבים ושונים של מיני מאכל. אמנם, מעיון בפרק עולה שלא כך הם פני הדברים.
לאחר שבני ישראל מקבלים את הבשר - הדבר הראשון שהם עושים הוא לאסוף את הבשר. איסוף זה נמשך יומיים, והוא חמור משתי בחינות: ראשית - הוא מוכיח שהטענה אודות השעמום שבמן לא הייתה נכונה, שהרי הייתה להם הזדמנות לאכול בשר והם המתינו יומיים לפני שאכלו אותו. הבעיה השנייה חריפה יותר: איסוף הבשר מצביע על חוסר אמונה בקב"ה. הקב"ה הבטיח לבני ישראל שהם יאכלו בשר במשך חודש, וכיוון שכך - אין כל צורך לאסוף בשר. איסוף הבשר מצביע על חוסר ביטחון בהבטחת הקב"ה, וחוסר הביטחון היה עמוק עד כדי כך, שבני ישראל היו מוכנים להמתין יומיים לפני אכילת השליו, ובלבד שיספיקו לאסוף מלאי של בשר.
ואכן, החיים במדבר תחת השגחה מתמדת היו ניסיון קשה: אדם אינו יכול לחיות לאורך ימים כאשר הוא לא יודע מה יאכל למחרת ובמה הוא יוכל להאכיל את ילדיו. החיים במדבר דרשו מבני ישראל אמונה מלאה בקב"ה, ואותם אנשים שלא היו שותפים לאותה אמונה אמיצה - אספו את השליו ואגרו להם אוצר של בשר.
אמנם, ייתכן שהבעיה אפילו חריפה יותר. כבר בפעם הראשונה שהקב"ה נתן לבני ישראל מן - בני ישראל שמרו אותו לבוקר בניגוד לאיסור המפורש. כמו אז כן עתה: איסוף הבשר מצביע על רצונם של בני ישראל להשתחרר מהתלות בקב"ה, ולוותר על הנהגתו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון