לשנוא את השקר באמת

אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו מתעבים שקרים מסיבות מוסריות. בטח גם אתם אמרתם לילדים שלכם את המשפט האלמותי: "לא משנה מה עשיתם – העיקר אל תשקרו! תאמרו את האמת!". ולא פעם גם טרחנו להסביר שהמניע לכל זה הוא רצון מוסרי לעולם מתוקן. אני לא קונה את זה. אני מרגיש ששנאת השקר נובעת לא מאהבת המוסר, כי אם מכמיהה לשליטה.

כשמישהו משקר, אני מרגיש שאני לא שולט במצב. אני מוכן לוותר לילד שלי על מעשה לא טוב שעשה, כל עוד אשמר את השליטה שלי. החכמה הגדולה היא לשנוא את השקר, אבל באמת. לראות בו פגם מוסרי עמוק, לראות בו פגיעה בצלם א-לוהים שבאדם.

השבוע פגשתי ראש עיר. הוא סיפר שכל נאום שלו הוא פותח במילים: "אל תאמינו לי, כל הפוליטיקאים שקרנים. כל מה שאנחנו עושים זה רק כדי שתבחרו בנו שוב פעם". אני מניח שהוא עושה זאת כדי להעלות חיוך, לשבור את הקרח, להבהיר עד כמה החשדנות הבסיסית שלנו הופכת את האמון שלנו במידת האמת של מנהיגינו לאפסית.

מזמור ק"א הוא התגלמות המוסריות הפשוטה. אתה לא מוכן לקבל שקר. אין לגיטימציה לאנשים שהאמת אינה נר לרגלם: "לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (ז).

לא פעם נדהמתי. פוליטיקאי מיומן עשה 'סיבוב', מניפולציה, הצליח באיזה ספין, והחבר'ה מסביבי אומרים: "איזה תותח! איזה ענק!".

דוד מבקש מאתנו לא לתת לאנשים כאלה מקום בבית שלנו. לא ליהנות מפירות רמאותם. לבוז להם. "לְהַכְרִית מֵעִיר ה' כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" (ח).

באדיבות אתר 929