"וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה: אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט" (ל"ג, ד-ה)

 

"ושמע" רוצה לומר כי היה בענין השופר שני ענינים,

א) יש סימנים בתקיעת השופר שכל מבין הסימנים יודע איך יעשה ובאיזה צד יברח או איך ינצל, ועל זה אמר "ושמע השומע את קול השופר" רוצה לומר מי ששומע ומבין סימני התקיעות והאותות שהקול מורה עליהם ולא נזהר דמו בראשו יהיה הוא מתחייב בנפשו.

ב) שאף מי שאינו יודע אותות השופר וסימניה, על כל פנים את קול השופר שמע. והיה לו להזהר ולברוח.

וגם היה בענין השופר ענין שני מוסרי, שקול השופר הוא מעורר לתשובה והיו מתריעים על הצרות שישובו העם מעונותיהם, ועל זה הצד אמר "את קול השופר שמע ולא נזהר" לשוב בתשובה, דמו בו יהיה. רוצה לומר: בפנימיותו, מה שלא תקן נפשו עכ"פ ע"י תשובה, שאם היה נזהר נפשו מלט היה ממלט נשמתו מני שחת:

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.