לאורך כל הסיפור מחליפים בלק ובלעם את לשונות הקללה: ארה, קבה, זועמה, קללה ונוקטים בלשון אחת בלבד של ברכה. מה פשר ההתחלפות בלשונות הקללה? מה זה בא ללמדנו?
בפתיחת נאומו הראשון של בלעם הוא מתאר בפנינו את מה שבלק ביקש ממנו ואת הפער בין בקשתו של בלק למה שהסכים הוא, בלעם, לעשות - בעוד שבלק מבקש "לכה ארה לי יעקב" (ז), בלעם מסכים רק לקוב את ישראל.
פער זה מתגלה כבר בבקשה הראשונה של בלק (כ"ב, ו) שנוקט בלשון ארה, בלעם מתאר זאת כבקשה מינורית ונוקט בלשון קבה (שם, יא) וה' מסרב לבקשת ארה (שם, יב). רק בפעם השניה משנה בלק את בקשתו "ולכה נא קבה לי את העם" (שם, יז).
נוסף לכך מזכיר בלעם בנאומו בפרקנו את המילה 'זועמה' (ז) המבטאת כעס המביא לקללה.
מה פשר משחק המילים של הקללה המופיע בפרקים אלו? מה זה בא לבטא?
דומה כי כדרך שיש כמה לשונות של שמחה: ששון, רינה, דיצה, חדווה וכד' שכל לשון מבטאת פן אחר של שמחה מבחינת נפש האדם, כך גם כנגדן יש לשונות של קללה שלכל אחת יש מובן אחר של פגיעה והרס.
תחילה מבקש בלק לנקוט בקללה בעלת ההרס הרב ביותר והיא לשון 'ארה' הנגזרת מלשון 'ארירה'. בלשון זו נוקטת התורה ביחס למי שמפר את מצוות ה' בפרשיית הקללה והברכה (דברים כ"ז). יש בה ביטוי של סילוק מוחלט.
כאשר בקשה זו לא נענית הוא מסתפק בלשון 'קבה' שנגזרת מהמילה נקב. נראה שעניינה פגיעה מועטת יותר. לבסוף ננקטת לשון 'זועמה' שמבטאת זמן של חרון אף וקפידא אך לא בהכרח פגיעה ישירה.
תהליך זה מבטא את רמת השנאה של בלק ובלעם לישראל שהביאה אותם לעשות כל שביכולתם כדי שיוכלו לפגוע בישראל באיזו שהיא צורה.