לשאוב מים לכולם

ישנו וורט חסידי, המבטא רעיון זה בצורה מופלאה: מפני מה החסידה היא עוף טמא? והלוא שמה מבטא את החסד! (ראהחולין סג ע"א), ואם כן ניתן היה לצפות כי היא תהיה הטהורה שבטהורות!  אלא חסרונה של החסידה הוא בכך שהיא אמנם עושה חסד עם חברותיה, אך לא עם האחרים.

אמנם, ישנה גם מעלה בעשיית חסד עם קרובים ועם חברים – "מבשרך לא תתעלם", ו"עניי עירך קודמין", אך מידת החסד הגדולה אינה מצטמצמת בכך, אלא פורצת את המעגל המצומצם אל עבר המפגש עם ה"אחר".

רבקה אמנו לימדה אותנו את השיעור הגדול הזה. הצעתה לשאוב מים לאיש ולכל גמליו לא כוונה לבן משפחה, ולא לאחד מתושבי המקום. היא ראתה כי הוא זר;  היא הבחינה במצוקתו; היא לא התעלמה ולא התנכרה, ובוודאי שלא העליבה ולא פגעה. זה היה חלק בלתי נפרד מדמותה, והיא הפכה להיות מלמדת יסוד זה לדורות.

מיהו ה"אחר"? מיהו ה"זר"? הדבר קשור לתודעה של האדם. יש מי שכל העולם אינו זר לו, והוא חש כאח וכקרוב לכולם, על אף ההכרה המיוחדת שלו בייחוד של אומתו. כזה, לדוגמה, היה רבי שלמה קרליבך זצ"ל, והסיפורים על יחסו לאנושות כולה – רבים הם; יש מי שכל העולם זר לו, והוא מתבונן אך ורק אל אלה שדומים לו לחלוטין. הוא זה שזקוק יותר מכל לשיעור שלימדה רבקה אמנו.

אולם הכאב היותר גדול הוא כאשר מתייחסים לאנשים הנמצאים בתוכנו ממש, בתוך המשפחה ובתוך האומה, כאל זרים ואחרים, וזאת בעיקר בשל צבע העור שלהם. אנו כולנו מצולקים מיחס נורא שכזה שנבע מהפער בין יוצאי אירופה ובין יוצאי צפון אפריקה ומקומות אחרים בעולם. ב"ה, הפער הזה, בחברה הציונית הדתית, הולך ונעלם, הרבה בשל הנישואין המשותפים והתעלמות מהמרכיב העדתי, וזו אחת הזכויות הרוחניות והדתיות העמוקות של חברה זו. דווקא אנו, הלמדים בפרשיות שבוע אלו על מהות הקריאה בשם ה', צריכים לקרוא בשם ה' בקול גדול, ולהסיר מעל החברה הישראלית את כתם האפליה והניכור. עלינו לפתוח את הלב לאלה שמסעם הגדול לארץ ישראל וכניסתם מחדש לאומה הישראלית הוא אחד מנפלאות דורנו. כל זה הן בשפה של חסד והן בשפה של צדק ושותפות אמת

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר ישיבת אורות שאול