התורה אוסרת על האדם לחלל את דברו ומכאן אנו למדים על חשיבות הדיבור והעמידה בהתחייבות. הדיבור מבדיל בין האדם לחיה והוא הבסיס לכל התרבות האנושית. אנו צריכים לנצל את המתנה הגדולה הזו ולהתייחס אליה ברצינות.
התורה מצווה אותנו לא לזלזל בדיבור שלנו: "איש כי יידור נדר לה', או הישבע שבועה... לא יַחֵל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (ג). לאדם אסור לחלל את דברו. הפסוק מדבר באופן ספציפי על נדרים ושבועות, אך אפשר להרחיבו להקשר כללי יותר. אדם צריך לכבד את דבריו, ולעמוד בהתחייבויות שקיבל.
התורה מצווה: "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא י"ט, לו). דרשו חז"ל: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק" (בבא מציעא מט ע"א). כלומר - אדם צריך לעמוד בדיבורו. "כן" צריך להיות כן, ו"לא" צריך להיות לא.
חז"ל הכירו בכך שלעתים אדם צריך "לשנות מפני השלום". אי אפשר ללכת עם ערך האמת עד הסוף, ראש בקיר. לפעמים חייבים לשקר, כדי למנוע נזקים גדולים יותר. במקרים הללו האמת נדחית מפני ערכים אחרים, כגון השלום. אבל שקר סתמי, מטעמי זלזול או אינטרס, הוא פסול בעיני חכמינו. והרי אלו השקרים הנפוצים ביותר.
הדיבור הוא אחד הכישורים הבסיסיים של האדם, והוא אחד היסודות המבדילים בין האדם לבין החיה. יכולת הקומוניקציה המתוחכמת היא ייחודית למין האנושי. ללא הדיבור, כל התרבות האנושית לא הייתה יכולה לקום. יכולת השיח מאפשרת לנו ליצור שיתוף פעולה שעולה מעבר לרמה הבסיסית של חיפוש מזון משותף. יתר על כן: יכולת השיח היא שמאפשרת לנו לנסח מחשבות בהירות. בלי שפה ודיבור, אין תרבות. השפה היא מתנה מופלאה; אסור לנו להשחית את המתנה הזו.
אנחנו חייבים ללמוד להתייחס באופן שונה לחלוטין לדיבור שלנו. כדי לנצל נכון את המתנה הגדולה של הדיבור, אנחנו צריכים להתייחס אליו אחרת: לדבר על נושאים חשובים, לא למרוח, לא לעגל פינות, לא לשקר. אם אנחנו רוצים לקחת את עצמנו ברצינות, אנחנו צריכים גם לקחת את המילים שלנו ברצינות.
עוד על היחס לדיבור קראו בפוסט מאת הרב יובל שרלו 'קדושת המילים'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות