לקחת את הגורל בידים

"כי בא יום ה'" (א). היום הזה הולך ומתקרב. בצעדי ענק, שועט הוא לעברנו "כי קרוב" (שם). הוא הולך להיות גדול ונורא מאוד "כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו" (יא). מה יקרה ביום הזה? "וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאוד מחנהו" (שם).

בחציו הראשון של פרקנו, ה' מצויר כרמטכ"ל של חיל גדול ועצום. צבאו מתואר בפירוט רב. סוסים, פרשים, מרכבות, עם עצום ערוך מלחמה. העם הזה מורכב מגיבורים ואנשי מלחמה המתקדמים "כקול להב אש אוכלה קש" (ה). כל העולם כולו רועד מפניהם. דבר לא עומד בפניהם, אפילו לא החומה והבתים הנעולים. אם צריך, הם ייכנסו דרך החלונות. על פניו אין דרך לעצור אותו, איש לא יכול לעמוד מפניו. "עם רב ועצום כמוהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף..." (ב).

הצבא הזה, הלא הוא מיודענו הארבה מפרק א', הוא טוטאלי והוא הופך את האדמה מ"גן עדן" ל"מדבר שממה" ולא משאיר אחריו פליטה. מול מראה צבא זה, המצב נראה חסר סיכוי. והנה הפתעה - "וגם עתה נאום ה'" (יב). ראש הצבא עומד לשאת נאום. בפני מי הנאום? היינו מצפים שראש הצבא ינאם לחילו אבל לא, הנאום אינו למחנהו.

ה' מתגעגע ל"מנחה ונסך" (יד). הוא פונה אל עם ישראל: "שובו עדי בכל לבבכם... וקירעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' א-להיכם כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה. מי יודע ישוב וניחם" (יב-יד). אחרי שהצבא כבר כאן מאחורי הדלת בשער העיר, עוד יש סיכוי אולי הוא יחזור בו וניחם על הרעה. לא רק שהוא ינחם על הרעה, אלא גם "והשאיר אחריו ברכה"! (יד) אך כל זה מצריך צעדים אופרטיביים של העם.

בחציו השני של הפרק ה"עם" הופך למילה מנחה. שבע פעמים יופיע. העם מתבקש לקחת את גורלו בידיו. תחילה "איספו עם" (טז) סתם "עם". העם הזה מורכב מקהל של זקנים, עוללים, יונקי שדיים, חתן וכלה וכוהנים משרתי ה'. הם נדרשים לתקוע שופר ב"ציון" (טו) הלא הוא "הר קדשי" הר הבית - המקום בו ה' א-להיכם שוכן שם.

ה"עם" צריך לשוב אליו ולפנות אליו "חוסה ה' על עמך" (יז). ה"עם" מכיר בכך שהוא לא סתם "עם" אלא הוא "עמך", והוא זועק "אל תיתן נחלתך לחרפה למשל בם גויים" (שם). או אז "ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו" (יח), הקב"ה מכיר בכך שהם "עמו" ועל כן הוא חומל עליהם. "ולא אתן אתכם עוד חרפה בגויים" (יט), הוא מגרש את "חילי הגדול אשר שילחתי בכם" (כה), ובמקום חיל האויב יש חיל חדש: "עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם" (כב). כאן מסתבר שהברכה משמחת את האדמה "אל תיראי אדמה גילי ושמחי" (כא), היא משמחת גם את בהמות השדה הצוהלים כי "דשאו נאות מדבר" (כב) ועץ נשא פריו. בעיקר היא משמחת את העם ההופכים מעתה להיות "בני ציון" ובהם כבר מתקיים "גילו ושימחו בה' א-להיכם" (כג) כי הם מכירים מי הוא זה המחיה את האדמה ומשפיע שפע טוב, ועל כן יאכלו וישבעו ויהללו את שם ה'.

או אז "ולא יבושו עמי לעולם, וידעתם כי בקרב ישראל אני, ואני ה' א-להיכם ואין עוד, ולא יבושו עמי לעולם" (כו-כז).

באדיבות אתר 929