לפתח שיח עם ה'

את המענה השלישי פותח אליהוא בדומה למענהו הראשון. הייסורים לא נועדו לעונש, אלא לאזהרה. הם לא נועדו בהכרח לחוטא, אלא יותר מכך למי שבגלל מעמדו עלול לחטוא:

"לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ: וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי: וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ: וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי יְשֻׁבוּן מֵאָוֶן: אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים: וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת: וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם: תָּמֹת בַּנֹּעַר נַפְשָׁם וְחַיָּתָם בַּקְּדֵשִׁים" (ז-יד)

אך לקראת סוף הפרק מוסיף אליהוא תוספת חשובה, שיש בה כדי להזכיר דברים שאמר אליפז במענהו הראשון, אך מזווית ראייה שונה:

גם אליהוא מוכיח את טובו של ה' אל ברואיו ואת העובדה שלא עזבם מן הגשם שהוא מרעיף עלי ארץ, ובו הוא מעניק בחסדו חיים ומזון לברואיו, ואין סיבה אמתית לחשוב שהוא מתייחס אליהם בכוונה תחילה בנוקשות.

"כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ: אֲשֶׁר יִזְּלוּ שְׁחָקִים יִרְעֲפוּ עֲלֵי אָדָם רָב: אַף אִם יָבִין מִפְרְשֵׂי עָב תְּשֻׁאוֹת סֻכָּתוֹ: הֵן פָּרַשׂ עָלָיו אוֹרוֹ וְשָׁרְשֵׁי הַיָּם כִּסָּה: כִּי בָם יָדִין עַמִּים יִתֶּן אֹכֶל לְמַכְבִּיר" (כז-לא).

כאמור, אליפז כבר טען טענה זו:

"אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵ-ל וְאֶל אֱ-לֹוהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי: עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר: הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת" (ה', ח-י)

יתר עליו אליהוא בכך שהוא רואה בגשם לא רק חסד א-ל לברואיו, אלא גם ביטוי להתגלותו אליהם דרך ענני כבודו.

התגלות הקוראת לאדם לשאת עיניו השמימה, לקרוא לאביו שבשמים ולפתח עמו את השיח, שאיוב טען שאין ביכולתו לפתח עם בוראו בשל הסתר הפנים שהוא נוהג בו.