ישנה מחלוקת בין המפרשים כיצד צריך להבין את הפסוקים הראשונים של פרקנו. מחד, הם מתארים מציאות של נחמה לעם ישראל, אולם מאידך, המשך הפרק עוסק בדברי תוכחה ופורענות. מה טיבם אם כן של הפסוקים הראשונים? ומה פשר החיבור בין הנחמה לתוכחה?
ייתכן שהציווי לירמיהו ללכת ברחובות ירושלים ולהזכיר ליושביה את סיפור יציאת מצרים הוא תוכחה נסתרת על עזיבת ה'.
ירמיהו סובב ברחובות ירושלים המלאה בעבודה זרה, ובמקום להוכיח את התושבים קשות על עוזבם את ה' - הוא מקבץ קבוצות-קבוצות של אנשים ומספר להם את סיפור יציאת מצרים. על אף שהסיפור מוכר ומפורסם ואין בדבריו כל חידוש, כאשר הוא חוזר על סיפור הגאולה ומזכיר את ניסי ההצלה והמדבר - השומעים נזכרים בה' שהוציאם ממצרים ומתחילים להרגיש היטב את הריקנות העוטפת אותם כעת ולהכיר בפער שבין מצבם המפואר בעבר לבין מצבם הנוכחי. כאשר ממשיך ירמיהו במילים "זכרתי לך חסד נעורייך" (ב), מזכיר את הברית שנכרתה בין ישראל לא-ל מוציאם ממצרים וקובע שה' זוכר את הברית וממשיך לקיימה - כל בני העם חשים רגשות אשמה ורצון לשוב אל ה'.
ואכן, גם המשך הפרק אינו עוסק בתוכחה ישירה על עבודה זרה, אלא בשכחת ה' ובשכחת סיפור יציאת מצרים. מעתה, אפוא, ייתכן לומר שהפסוקים הראשונים מטרימים את המשך פסוקי הפרק, ונועדו להשיג את מטרת התוכחה בדרך שונה.
עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת יהושע קליין 'להתחיל בטובה'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון