לעזרת הגבעונים

חמשת מלכי הדרום רוצים להלחם בבני ישראל, אך מכיוון שבני ישראל הם אויב קשה, ולא כדאי להלחם נגדם, חמשת מלכי הדרום מוציאים את זעמם על הטרף הקל, ונלחמים בגבעונים.

מדוע להלחם בגבוענים? יתכן שמה שחשוב להם באותו הרגע זה לוודא שאף עיר נוספת לא תלך בעקבות הגבעונים. אבל עדין, אי אפשר להימלט מהרושם שהכנענים מעדיפים לפרוק את עצביהם על אחיהם שכרתו ברית עם האויב, ולא להתמודד עם האויב עצמו.

יהושע נמצא במצב הפוך: לכאורה נקרתה לפניו הזדמנות נהדרת להפטר מאלה שכרתו אתו ברית במרמה. כל מה שהוא צריך לעשות זה לשבת בגלגל בלי לנקוף אצבע, ולתת לאויב לעשות עבורו את העבודה. מה רע?

אבל הברית שכרתו הגבעונים עם יהושע נועדה, לפחות רשמית, לאפשר לגבעונים לחסות בצל ישראל. הגבעונים טענו שהם שמעו את שמעו של ה' ולכן הם רוצים לחסות בצלו. נכון שאחר כך הם נתנו גרסה חיוורת הרבה יותר. אבל הם בכל זאת בקשו את חסותם של ישראל.

מבחינה צבאית יש כאן גם צד נוסף: המסר העיקרי שיהושע לומד ממעשיהם של חמשת המלכים, הוא שהמלכים יראים ממנו. אם המלכים התאגדו לצבא גדול, ובכל זאת הם אינם לוחמים בו אלא בגבעונים, זאת ההזדמנות למצוא אותם מחוץ לעריהם הבצורות, ופשוט לנצל את הפחד שלהם מפניו. וזה עובד. יהושע שומר על בריתו עם הגבעונים, ויחד עם זאת, הוא לא ממש צריך להלחם במלכי הדרום. הם לא לוחמים בו, הם נמלטים מפניו. כל מה שנותר לו הוא לרוץ אחריהם ולזנב בהם. ותוך כדי כך הוא גם מלמד את לוחמיו שלו שאין צורך לפחד מהכנענים. הם פוחדים מאתנו.