למצוא את אלוקים בקרבנו

ישנם כמה וכמה מזמורים­ בספר תהילים, שהקורא אותם שואל עצמו האם זו יצירה אחידה או לקט של כמה מזמורים שהובאו כמזמור אחד. התייחסות אל מזמור מסוים כאל לקט פסוקים יכולה להיות בעייתית אם לוקחים בחשבון שיכול להיות שדרכי המבע של המשורר לא היו מובנות למבקר ושלא נכון לשפוט זאת בעיניים של ימינו.  

ישנם כמה וכמה מקומות בשירה המקראית אשר הובנו כשיבוש, כאשר לבסוף התגלה שמדובר בדרכי מבע עמוקים ומופלאים. שומה עלינו להתנהג בענווה, כך שגם אם נראה לנו שהמזמור הוא אסופה של מזמורים, הרי שגם לקט הוא יצירה חדשה שאותה עלינו ללמוד.

הקורא את מזמור מ' עלול לחוש שמדובר בלקט, אוסף של שלושה מזמורים (לפחות):
פסוקים ב-ה, פסוקים ו-יג ופסוקים יד-יח המופיעים כמזמור עצמאי לגמרי (מזמור ע').

יש מקום להרהר ולערער על חלוקה זו, אך השאלה החשובה בעיני היא, האם מזמור מ' כדמותו הוא לקט בלבד, או שהלקט הוא עצמו יצירה חדשה? ומה גרם למלקט לאגוד את המזמורים למזמור אחד?

אנו נעסוק כאן רק בכמה פסוקים מן השיר האמצעי:
"זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ: אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי: לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי: בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא ה' אַתָּה יָדָעְתָּ: צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב" (ז-יא).

את פסוק ח - "בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי" - ניתן לפרש בשתי דרכים: אפשר לפרש שהמשורר טוען שמצא ספר שנכתב בו עליו, אך אפשר לפרש – מגילת הספר כתובה עלי, דהיינו, הדברים כתובים וחרותים בלבי ולא על מגילת ספר מקלף. נראה שהפירוש השני הוא הנכון שהרי המשורר ממשיך ואומר - "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (ט).עתה הפסוקים מקבלים משמעות חדשה.

העולם הדתי חי לעיתים רק דברים חיצוניים – אנשים קוראים ספרים אך א-לוהים אינו בליבם. אנשים מביאים קורבנות, אך ליבם רחוק ומנוכר. ועל כך אומר המשורר - "זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ... עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ" (ז). וכך אומר המשורר במזמור נ"א –
"כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (נ"א, יח-יט).

מזמורנו קורא למצוא את א-לוהים 'בקרבי', ולא על ספר, ולא על ידי הבאת קורבנות. דברי המשורר מזכירים את נבואת ירמיהו:
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל... בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה... וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיהו ל"א, ל-לג).

הברית החדשה תהא ברית שאינה כתובה על ספר אלא על הלב, ברית בה לא יהא אדם המורה לאחר את אשר לעשות, אלא כולם יעמדו בשוויון אל מול א-לוהים, וכולם ירגישו א-לוהות בלבם.

היה ראוי שנמשיך ונשווה את המזמור לתפיסתו הרחבה של ירמיהו על הקורבנות: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי" (ירמיהו ז', כא-כג), אבל את ההשוואה המלאה נעשה בפעם אחרת.

באדיבות אתר 929