למי מופנית הנחמה?

נבואת הנחמה שבפרקנו מתרכזת בעיקר באותם המכונים יעקב וישראל: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ז); "ואתה אל תירא עבדי יעקב... ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד" (י); "הנני שב שבות אהלי יעקוב..." (יח). מדוע מזכיר ירמיהו את "יעקב", המסמל את עשרת השבטים, מספר כה רב של פעמים?

בפסקה אחרת עוסק הנביא ביהודה: "כי כה אמר ה' אנוש לשברך נחלה מכתך... כל מאהביך שכחוך אותך לא ידרשו כי מכת אויב הכיתיך מוסר אכזרי... כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה'" (יב-יז) מהמשך הכתוב ברור שהנחמה כאן היא ליהודה. אך הנחמה ליהודה נאמרת רק בגלל שציון הגיעה למצב מחפיר: "כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה!" (יז). אין מי שידרוש לציון ולכן ה' נאלץ לנחמהּ.

באופן דומה אנחנו מוצאים את ה"אפליה" בין שבטי ישראל ויהודה בנבואה מימי יאשיהו שמופיעה בתחילת הספר. שם ירמיהו מנבא נבואת נחמה לישראל: "הלך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משבה ישראל..." (ג', יב). אך אחותה יהודה לא זוכה לנבואת נחמה כזאת אלא: "כי כה אמר ה' לאיש יהודה ולירושלם... המלו לה' והסרו ערלות לבבכם איש יהודה וישבי ירושלם פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליכם" (ד', ג-ד).

בימי יאשיהו מתקשה הנביא לנחם את ממלכת יהודה ומתרכז בשיבת שבטי ישראל ארצה. חז"ל ראו בירמיהו כמי שביקש להשיב את שבטי ישראל ארצה: "שירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהן" (מגילה יד ע"ב). כך גם פרק ל' עוסק בעיקר בנחמת ישראל, ובקושי רב מזכיר את נחמת יהודה, שתבוא רק משום "כי נדחה קראו לך ציון היא!" (יז), כל זאת משום שכרגע יהודה מועדת לפורענות ואין מנוס, ובשל כך לא ניתן באמת לנחמה. שבטי ישראל, לעומת זאת, הנמצאים כבר בגלות "מועדים" בימי יאשיהו לנחמה ועל כן ירמיהו יכול לנחמם.