למה לקלל את מרוז?

"אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (כג).

שתי שירות בתנ"ך נכתבות בצורה המיוחדת של "אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח" - שירת הים ושירת דבורה. למרות הדמיון הצורני ביניהן, השירות נבדלות בעניינים רבים, אחד המרכזיים נובע מהשוני המהותי בין שני האירועים עליהם נכתבה כל שירה.

שירת הים מוסבת על מאורע שכולו נס, העברת בני ישראל בים סוף וסגירתו על פרעה וחילו. שירת דבורה לעומת זאת מגיעה אחרי קרב המתחולל בין בני אדם, בין דבורה וברק לסיסרא ויבין. אמנם ספר שופטים מבקש לתאר את המערכה גם מנקודת מבט של מלכות שמים – "ויהם ה' את סיסרא" (ד', טו), אך מלכות ארץ לוקחת חלק מרכזי לא פחות.

הארציות של מלחמת דבורה מופיעה בשירה דרך סגירת החשבונות המתחוללת בה - מי סייע ומי השתמט, מי חרף נפשו ומי היה עסוק בחקרי לב. בתוך ההתחשבנות הזו שמור מקום מיוחד ל"מרוז", הזוכה לקללה נמרצת ממלאך ה' (אולי ברק עצמו).

קיימים פירושים רבים ל"מרוז" - חלקם נותרים בנקודת המבט הארצית - עיר סמוכה לקרב או אדם חשוב שחי באזור. ואחרים מרחיקים לכת למחוזות שמימיים - תושבי כוכב בשם זה או אולי הכוכב עצמו, וכן הלאה כיד הדמיון.

דבר אחד בולט לעין - כנראה לא מדובר באחד משבטי ישראל שלא התייצב לקרב, אלא בגורם זר, שאינו קשור ישירות לקרב שהתחולל למרגלות התבור. מרוז המקולל/ת לעומת יעל המבורכת, והניגוד ביניהם מדגיש את הפער בין חסידי אומות העולם לעומדים מן הצד.

שירת דבורה מציבה בפנינו דרישה להיות לא רק מאלה המקיימים את "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, טז), אלא גם מאלה שאינם מוכנים לעמוד על דמם של אחרים.

באדיבות אתר 929