למה להעניש את השליח?

נבואת תוכחה קשה נאמרת לישראל בפרק מ"ח על כך שהתכחשו לייעודם הנצחי בעולם. הם נקראים בשם ה' ואף נשבעים בשמו אך אין לבבם שלם עם ה' והם עובדים את האלילים ואת שאר המזלות. הקב"ה מדגיש להם כי כבר בעבר הודיע להם את אשר יקרה בעקבות מעשיהם, על מנת שלא ייחסו את המאורעות שעוברים עליהם לאלילים או ליד המקרה, אלא ידעו כי הקב"ה עומד מאחורי הקלעים וישובו בתשובה. הקב"ה מצרף אותם בצרות, אך שומר עליהם כל העת לבל תכלה אותם הפורענות (מ"ח, ט-י).

במקביל לכך ואף מעט קודם בסדר הנבואות, בפרק מ"ז, מנחית הנביא נבואת פורענות קשה על בבל בדומה לאשור. פורענות קשה המלווה בשכול, באובדן ובחורבן שלא יוכלו להתמודד איתם. הנביא מדמה את בת בבל לאשה ענוגה אשר יושבת בביטחה מתוך תחושה שלא יקרה לה כל אסון והנה לפתע בא שברה (מ"ז, ח-ט).

וכאן עלינו לשאול כיצד זה מעניש הקב"ה באופן כה קשה הן את אשור והן את בבל שהיו שליחותיו בהענשת עם ישראל על מעשיהם הרעים? האם זהו השכר המגיע להן על מילוי צו ה'? היכן הצדק האלוקי והלוא לא היתה להן בחירה חופשית במעשים אלו? הפרשנים עסקו בכך רבות ונתנו תשובות שונות. מפרקנו עולות שתי תשובות מרכזיות לכך:

האחת, גם כאשר ממלאים שליחות יש לעשות אותה לפי המינון שקבע המשלח, אולם בבל הרשיעה הרבה מעבר למה שציוה ה': "הכבדת עולך מאוד" (ו). כך גם מיישב הרמב"ן (שמות ז', ג).

השניה, שליח אמור להיות מודע לכך שהוא רק שליח ולהתבטל לשולחו. אולם הן אשור והן בבל התגאו מאוד וכפרו בשולחם: "ותאמרי בליבך אני ואפסי עוד" ( י).

כעת מפסיקה שליחותן ומעשיהן נזקפים לחובתן ועל כך הן ראויות לעונש.