צו התורה שלא לגרוע מהמצוות מובן בהחלט, אולם מדוע אוסרת התורה גם להוסיף? נראה שהבעיה נעוצה בכך שההוספה מלמדת שיש לאדם מקור סמכות נוסף מעבר לה' ולתורתו.
בפרק ד' מופיע ציווי מוזר: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, ולא תגרעו ממנו" (ב). מפסוק זה וממקבילו (י"ג, א) למדו חז"ל, שכיוון שנצטווינו על ארבע ציציות, אסור לעשות שלוש או חמש; כיוון שנצטווינו לשבת בסוכה שבעה ימים, אסור לשבת שישה או שמונה ימים; וכיוצא באלו.
האיסור לגרוע ממצוות ה' מובן ונהיר. אך מדוע אסור להוסיף על המצוות? מה רע בכך שנשב בסוכה יום נוסף? הרי לכאורה היינו יכולים לראות זאת כהידור ראוי לשבח!
שמעתי פעם דרשה נאה על הפסוק "והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צווארך" (בראשית כ"ז, מ) - "כאשר תריד": אם תוסיף על תרי"ג המצוות את המצווה התרי"ד, "ופרקת עולו": תבטא בכך את פריקת עולו של הקב"ה. ההיגיון שמאחורי דרשה זו הוא פשוט: הוספת ציוויים שלא נכללו בתורה, מבטאת הכרה במקור סמכות נוסף מלבד ה'. כאשר האדם מחוקק לעצמו מצוות ואיסורים, הוא בעצם מצהיר, שמלבד מחויבותו לחוקי ה', הוא מחויב גם למערכת אחרת.
כמובן, חז"ל הוסיפו סייגים ומצוות דרבנן, אך תוך הכרה בהבדל שבינן לבין המצוות מן התורה. כאשר אדם טוען שהמצווה שהוא מוסיף היא באותו מעמד כמו התורה, הוא פוגע בבלעדיות של התורה האמיתית, כפי שנמסרה לנו.
ישנן גם בעיות חריפות יותר של נאמנות כפולה. עד כאן דיברנו על אדם שמוסיף מצווה וטוען שהיא מן התורה. ישנם מקרים שאדם מוסיף לחייו מצווה, ואינו טוען שהיא מן התורה או מדרבנן, אלא מייחס אותה למקור סמכות שונה לחלוטין. אם אדם מוסיף על מחויבותו להלכה מחויבות אחרת, למשל - למעמד הפועלים, או למוסר, או למדינה, או לאיכות הסביבה - הוא הופך להיות סוכן כפול. מובן שאדם יכול לפעול בתחומים אלו מתוך אמונה שגם הם רצויים בעיני ה'. בזה, כמובן, אין כל בעיה. אך אם הוא מתייחס אליהם לא כעוד תחום של עבודת ה', אלא כמקור סמכות עצמאי - יש בכך פגיעה חמורה בעבודת ה' שלו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות