לכל אדם בישראל יש אות בתורה שנשמתו קשורה אליה. התורה מדברת אל לבו של כל אדם במקום שבו הוא נמצא ומעניקה לו משמעות קיומית המתאימה לו.

 

לפני כמה שנים התארחתי בשבת פרשת האזינו בבה״ד 1, בית הספר לקצינים של צה״ל. בסעודת ליל שבת העבירו שני חיילים לא דתיים דבר תורה על פרשת השבוע. צוער אחד הסביר את פירושו של רש״י בפרשה. רש״י שואל מדוע הנשר נושא את גוזליו על כתפיו ומשיב: ״מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני״ (ל"ב, יא). הצוער הקביל בין יחסו של הנשר לגוזליו לבין היחס הראוי בין מפקד לפקודיו. אחת ממפקדות הקורס קישרה בין הסוף המתקרב של קריאת התורה לבין סיומו הקרב של מחזור נוסף בקורס הקצינים.

מופלאה בעיניי יכולתה של פרשת השבוע לדבר אל לבו של כל אחד במקום שבו הוא נמצא, ולהעניק לו משמעות קיומית המתאימה לו. תפיסה קבלית גורסת שלכל אחד ואחד בישראל יש אות בתורה שנשמתו קשורה אליה (זוהר חדש שיר השירים צא ע״ב), ושהשם ׳ישראל׳ הוא ראשי תיבות ׳יש ששים ריבוא אותיות לתורה׳. שישים ריבוא (600,000) הוא מספר המסמל את מספרם הכולל של ישראל, ומכאן שלכל אדם בישראל יש את הקשר המיוחד שלו לתורה. לאמתו של דבר, גם האות האישית אינה קבועה אלא דינמית, וכאשר משתנים חייו של אדם משתנה גם הקריאה שלו בפרשות התורה. הוא קורא אותן בעיניים רעננות ומקבל מהן השראה מחודשת.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר