הגישה של "מקל חובלים" - דרך חינוכית הדוגלת ביד קשה ובזרוע נטויה, היתה רווחת לאורך ההיסטוריה. אך ברבות השנים החלו רבים להסתייג בחריפות מגישה זו ובמקום "מקל חובלים" המליצו להשתמש ב"מקל נועם" - בדרך השכנוע והקבלה מרצון.

 

בימינו, קורס חובלים מתחבר עם הקומנדו הימי. אבל בימי הנביא זכריה, שימש מקל החובלים - עם חברו, מקל הנועם - לייצוג שתי גישות חינוכיות הפוכות, שמאפיינות את תורת החינוך היהודית לדורותיה.

הגישה האחת, "מקל חובלים", מאפיינת דרך חינוכית הדוגלת ביד קשה ובזרוע נטויה. ענישה חינוכית שאינה בוחלת גם בעונשי גוף. הדים לה ניתן למצוא לרוב גם בספרי מקרא אחרים, דוגמת הפסוקים המפורסמים שבספר משלי: "חושׂך שבטו שונא בנו, ואוהבו שִׁחרו מוסר" (משלי י"ג, כד); "אל תמנע מנער מוסר, כי תַכֶּנּוּ בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (משלי כ"ג, יג-יד), "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כ"ט, יז).

עד כדי כך השתרשה גישה זו בתולדות ישראל (אך כמובן גם בתרבויות אחרות), שבמשנה ובתלמוד, כמו גם בספרות המשפט העברי לדורותיה, יש הדים ועדים רבים לעובדה שהכאת ילדים לשם חינוכם הייתה מציאות היסטורית רווחת.

אכן, לא אחת ניכרו ניצנים ראשונים של דעות חכמים שביקשו להסתייג הימנה, לעדנה ולהקטין את נזקיה, כגון דברי התלמוד הבבלי: "כשאתה מכה את התלמיד - אל תכהו אלא בשרוך הנעל" (בבא בתרא כא, ע"א), ופירש רש"י (אשכנז, המאה הי"א): "בערקתא דמסאנא: ברצועות של מנעלים, כלומר מכה קלה, שלא יוזק".

על נזקיה החמורים של גישה זו מסופר כבר במסכת שמחות: "מעשה בבנו של גורנוס בלוד שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו [=משך באוזנו], ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור... מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור".

למרבה המזל, ברבות הימים החלו גם חכמי המשפט העברי מסתייגים בחריפות מגישה זו. במקום "מקל חובלים", המליצו להשתמש ב"מקל נועם" - בדרך השכנוע והקבלה מרצון.

כך, לדוגמא, כתב רבי שמשון (בן) רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט): "אנו נהיה האחרונים להמליץ על עונשים גופניים... והדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים. אם הילד ירגיל את עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של ההורים רק אם יחוש אותה על גופו, ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות, הרי יתקהה חושו המוסרי וממילא יזלזל גם בהערותיו של המורה".

בהתייחסו לדברי התלמוד (ברכות ז, ע"א): "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות... וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקויות, שנאמר (משלי י"ז, י): "תֵּחַת גערה במבין מהכות כסיל מאה"", כתב הראי"ה קוק, רבה הראשי, הראשון, של ארץ ישראל במאה ה-20: "כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם".

באדיבות אתר 929