בניגוד לתבוסתנות שאחזה בעם, מתבלטת גדולתו של שמשון שלא פתח במלחמת אחים. את נס לחי החמור פירש שמשון כסימן שה' עמו אולם אופי הנס, שנעשה באמצעות חיה טמאה, מלמד דווקא על ירידה.
העם נהג באופן תבוסתני. שלושת אלפי בני יהודה ירדו להסגיר את שמשון ביד פלשתים. שמשון הסכים להסגיר את עצמו, אבל בני יהודה לא נהגו בו כאנוסים ולא הסתפקו בקיום מצוות הפלשתים, אלא עשו מלאכתם בדבקות ואסרו אותו בפועל בשני עבותים חדשים והביאוהו לפלשתים.
לעומתם מתבלטת גדולתו של שמשון, שלא עמד על נפשו ולא פתח במלחמת אחים. בכך הוכיח לעיני כל שמלחמתו לא הייתה על נפשו וכבודו, אלא מלחמת ישראל. שמשון היה היחיד בדורו שהרגיש כי לא רק פלשתים בני חורין "לעשות לו כאשר עשה לנו" (י) – גם ישראל רשאים להשיב להם מנה אחת אפיים "כאשר עשו לי כן עשיתי להם" (יא).
שום כוח חיצוני לא יכול היה לעצור את שמשון. הפלשתים יכלו לו רק באמצעות אנשי יהודה, כאשר כשלון רוחם הפנימי של ישראל הביא להסגרתו. אולם כאשר הגיע אל הלחי והפלשתים הריעו לקראתו, צלחה על שמשון רוח ה' והוא הגיב על חילול שם ה' ושם ישראל.
אז שר שמשון את שירת הניצחון שלו: "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ" (טז). בלי נשק, אלא בלחי חמור הכיתי אלף איש. סופו של המשפט נראה כהתפארות עצמית, ועוד התפארות שווא ואולם חלקו הראשון של המשפט מורה על נקודה אחרת: לחי החמור אינה שונה לכאורה מכל מכשיר אחר ותרומתה לעניין משנית, ואילו שמשון הדגיש את תפקידה של לחי החמור ועשה אותה ללשון נופל על לשון. מכאן ששמשון התפעל לא רק מעצמו אלא גם מאופי הנס וייחודו וראה בו אות נוסף. שמשון ראה במציאת לחי החמור רמז להסמכה האלוקית למנהיגותו.
אולם ביגוד לאופטימיות העולה בדברי שמשון, אופי הנס מראה דווקא על כיוון של ירידה. בתחילה פגע שמשון באריה, אחר כך השתמש בשועל ועתה נתלו חייו בלחי חמור. אמרו חכמים: "הוא איווה לדבר טמא, לכן נתלו חייו בדבר טמא" (סוטה דף י.).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן