לחיות חיי תורה

תחילתו של ספר תהלים, שהיא גם תחילתם של ספרי הכתובים בכלל, עוסקת בחידוש והעצמה של רעיון לימוד התורה יומם ולילה.

יש לעיין במזמורנו כדי להבין מהי הגייה זו ומה פועלה.

על פי הניגוד שבתחילת המזמור: "ובמושב לצים לא ישב - כי אם בתורת ה' חפצו" (א-ב) לומד ר' חנינא בן תרדיון במסכת אבות (ג, ב) שאין אמצע - או שאדם עוסק בתורה, או שהוא לץ.

ומה משמעות "וכל אשר יעשה יצליח" (ג) אם כל עסקו בתורה? משום כך כנראה, קובע ר' שמעון בר יוחאי שמספיקה קריאת שמע שחרית וערבית על מנת לקיים הגייה זו (מנחות צט ע"ב). כלומר הדרישה היא ליצור מסגרת חיים שפותחת וסוגרת בתורה, שהתורה תהווה את היתד המרכזית. ואולי כך נכון להבין את שורש ה.ג.ה, מלשון מחשבה והכרה תמידית, גם אם לא עיסוק פיזי. וכך גם מדויק מתחילתו של הפסוק - "בתורת ה' חפצו" (ב) - חפצו ושאיפתו לתורה ולחייה, גם כאשר הוא עוסק בחיי היום-יום.

אל מול עצת הרשעים, דרך החטאים ומושב הלצים; מוצגים בסוף המזמור עדת הצדיקים, דרך הצדיקים והמשפט (בהתאמה). לעומת הראשונים, עליהם מוזהר העוסק בתורה שמא יפול בהם, לגבי האחרונים מבהיר סופו של המזמור כי לרשעים אין עמידה בהם. כך מרמז המזמור שגם אדם העוסק בתורה אינו מבוטח מלתעות בדרך חטאים או 'להתבטל' בזמנים שונים עם הלצים - גם הוא צריך עדיין לשמור עצמו באופן תמידי מן ההשפעות השליליות ואל לו להסמך על תורתו. זאת לעומת הרשע, העוסק בהפכה של תורה, שמאבד את זכותו ויכולתו להיות מושפע לטובה מדרכי הצדיקים, ודרכו סלולה לאבדון.

יוצא אם כן, שמטרת ההגייה בתורה היא ליצור בסיס קיומי המאפשר צמיחה והשפעה חיצונית לטובה תוך הליכה בדרך הצדיקים; אך היא אינה נוסחת פלא לחיי צדקות, בהם ולמענם על האדם להמשיך לפעול ולהתחזק.
וממש כך מדמה המזמור את התורה לנטיעה על אפיקי מים - המייצבת ומצמיחה את רוח האדם.