לזעוק או לא לזעוק?

פרק זה הוא השני במענה החותם את דברי איוב במחזור הראשון. הוא אינו פונה בו לצופר, המגיב האחרון, אלא לשלושת הרעים כאחד. טענתו כלפיהם בפרק זה היא בעלת משקל וראויה לתשומת לב. איוב מעמיד כאן את הבחירה בין הרע לבין הגרוע ביחסו של האדם לבוראו, לקב"ה, בעת שבעומק ליבו קיימת זעקה על התנהגותו של הקב"ה כלפי עולמו בכלל ואליו בפרט. זהו עומק הבנתו של האדם את המציאות, ועתה – אוי לו מכאן ומכאן!

אם ישמיע את זעקתו – יש בה ערעור על צדקתו של הקב"ה, יש בה חוצפה וערעור האמונה.

אם יכבוש את זעקתו, ישבח את הקב"ה ויקבל את דינו ללא ערעור וללא הבנה - יש בכך מן החנופה ומעין בקשת שכר על 'גודל אמונתו' בקב"ה. יש בכך גם אי אמונה ביכולתו של הקב"ה לשמוע את כאבו האמיתי של האדם ולהבין אותו לעומקו.

איוב חד משמעי בבחירתו. הוא יזעק מקירות לבו את העולה ממנו ולא יחניף לקב"ה, ויהא המחיר אשר יהא. בד בבד עם אמירתו הנחרצת, הוא מבקר את רעיו, שבחרו בדרך הפוכה:

"שִׁמְעוּ נָא תוֹכַחְתִּי וְרִבוֹת שְׂפָתַי הַקְשִׁיבוּ: הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה: הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן אִם לָאֵל תְּרִיבוּן: הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ: הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן: הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם:... הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי וַאֲדַבְּרָה אָנִי וְיַעֲבֹר עָלַי מָה: עַל מָה אֶשָּׂא בְשָׂרִי בְשִׁנָּי וְנַפְשִׁי אָשִׂים בְּכַפִּי: הֵן יִקְטְלֵנִי לא (קרי:לוֹ) אֲיַחֵל אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ: גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (ו-טז)

דומני, שטענתו של איוב אמורה להרשים כל אדם ישר לב. האם גם לשכנעו?!

אצל שלושה אישים מצאנו תמיכה לכאורה בעמדתו של איוב:

אברהם שטען כלפי הקב"ה ערב חורבנה של סדום: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, כה-כו)

השניים האחרים הם ירמיהו ודניאל, שקצצו בשבחיו של משה לה' שהוא הא-ל הגדול, הגבור והנורא בשל מצבו הירוד של עם ישראל בזמנם. וכך ביארום חז"ל:

"יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו" (ירושלמי ברכות ז').

ועדיין הבדל גדול בין אברהם, ירמיהו ודניאל לבין איוב. אך קצרה יריעתנו כאן מלדון בו.