משה מזהיר את עם ישראל לפני הכניסה לארץ. ברכה גדולה יש בארץ ישראל אך קיימים גם חששות רבים בשל השינויים האדירים הצפויים בדפוסי החיים. החשש הגדול ביותר הוא מפני הגאווה וההתנשאות של אלו שדרכם תצלח. והפתרון לכך הוא אחד: לזכור מהיכן הגענו.
הנה עומד העם להיכנס לארץ. הלם תרבותי עומד לפקוד אותם. מצד אחד - הם יצטרכו ללכת לעבוד: לחרוש, לזרוע ולחכות לגשם שירד. שום דבר אינו בטוח, וגם יד ה' לא תהיה מורגשת בחוש כמו בעת שהיו במדבר. מהצד השני - יהיה מקום ליוזמות כלכליות וליצירתיות. הם גם יוכלו להתחיל לצבור רכוש, מבלי לחשוש לתולעים בחיטה... במדבר אכלו כולם את אותו מזון עצמו, ללא הבדל בין עשיר לעני; ואילו בארץ ישראל, אך יעברו מספר חודשים וכבר יהיו אחדים שיצליחו בעמלם ואחרים שייכשלו בו. החשש המקנן אצל משה הוא חשש מאוד טבעי: איך יתמודדו בני־העם עם השינוי? מה יעשו העשירים? כיצד ינהגו עם חבריהם משכבר, שלא שפר עליהם גורלם?
המדאיג ביותר הוא חטא הגאווה וההתנשאות של אלה שדרכם תצלח (יד). ההצלחה הכלכלית עלולה לגרום לשכחת עולם הערכים שממנו באנו, ועוד יותר מזה היא עלולה להרחיק אותנו מעצמנו ומזהותנו היהודית והאנושית. ייתכן שפתאום נמצא מכנה משותף עם עשירי הכנענים יותר מאשר עם חברינו לעם ולמשפחה. זה החשש הגדול ביותר, והתורה אינה מוצאת פתרון אלא בזיכרון: עלינו לזכור מהיכן הגענו. התורה מצווה עלינו להזכיר לעצמנו כי לא נולדנו עם כפית של זהב בפה, וממילא גם אין ביטחון שהיא תמיד תישאר שם. מי שחי באופן כזה יודע כי לפעמים הוא יצטרך להדק את החגורה יותר ממה שהורגל, מכיוון שהשפע אינו מובן מאליו.
יש משהו במציאות החיים בארץ שבה אנחנו אדונים לגורלנו שיוצר אי־ודאות מובנית. ירד גשם או לא ירד? המע"מ יעלה או ירד? ומה יקרה למחירי הדלק? איננו נהנים מן הוודאות של החיים בדור אוכלי המן במדבר. אבל בדרך חסרת הוודאות הזאת אנו מתרגלים לעכל את הידיעה שחיי האדם אינם רק לחמו ומימיו, אלא גם התוכן שהוא יוצק למסכת החיים הזאת. קשים הם חייו של החי בארץ, קשים אך בעלי משמעות. בטוחים הם חייו של הדר במדבר בחסות ענני השכינה, אך חסרים הם את תחושת ההתחדשות שבה זוכה החי בארץ.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר