להתרחק מהגאווה כמו מאש

הנביאים מדגישים פעמים רבות כי התכונה הבולטת של מואב היא הגאווה:
"שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד" (ישעיהו ט"ז, ו)
"שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד גָּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ" (ירמיהו מ"ח, כט)
גם עמון, שכנו של מואב, היה נגוע במידה זו:
"שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן... לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל... שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם. זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל עַם ה' צְבָאוֹת" (צפניה ב', ח-י)
דוגמה יפה להתפארות עליה מדובר ניתן למצוא במצבת מישע מלך מואב. במצבה זו מתגאה מישע במלחמותיו ובמפעלי הבנייה שלו, והמילה "אנוכי" מופיעה בה 14 (!) פעמים: "אנכי מישע בן כמש מלך מואב... ואנכי מלכתי... ואנכי בניתי... ואנכי עשיתי...".
לעומת זאת, לא נמצאה עד עתה ולו כתובת אחת שבה מוזכר מלך ישראלי המתפאר על נצחונותיו ומעשיו. נדמה כי לא היה מקובל בעם ישראל, כולל בקרב עובדי עבודה זרה שבהם, להתפאר במעשיהם. אפילו הורדוס, שדאג לפאר עצמו במפעלי בנייה רבים ומרשימים, לא השאיר אחריו ולו כתובת אחת המציינת את פועלו!
עולה אפוא כי תכונת הגאווה המאפיינת את עמון ומואב מנוגדת בתכלית לטבעו של עם ישראל. הסכנה של השפעת המואבים והעמונים הייתה גדולה ביותר, שכן הם היו שכנים קרובים שדיברו וכתבו בשפה ובכתב כמעט זהים לשלנו, כפי שניתן ללמוד מכתובות מימי הבית הראשון.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר