להתחבר למחוזות הנצח

במזמורים קי"א-קי"ב חוזרות שתי מילים נרדפות באופן בולט, וחזרתן מעוררת תשומת לב: מילים אלו הן 'לעד' ו'לעולם'. במזמור קי"א הן מופיעות שש פעמים, ובמזמור קי"ב ארבע פעמים. חזרתן במזמור קי"א מובנת: הרי מזמור זה מתאר את גדולת ה', וזו באה לידי ביטוי בנצחיות מעשיו: הבריאה שברא, המצוות שנתן והברית שכרת, כולן עומדות 'לעד' ו'לעולם', ואף תהילתו של ה' עצמו 'עומדת לעד'.

אולם הופעת המילים הנרדפות הללו במזמור קי"ב המתאר את האדם, קצת מפתיעה: "אדם ילוד אשה, קצר ימים ושבע רגז" (איוב י"ד, א) - מה לו ולנצחיות הבאה לידי ביטוי במילים 'לעד' 'לעולם'?

דבר זה בדיוק באים ללמד השכנות בין מזמורים קי"א וקי"ב והדמיון הסגנוני ביניהם: גמולו של האדם ירא ה' ההולך בדרכי ה' בחייו ('מה הוא חנון אף אתה'...) הוא בכך שנאצל עליו ממד נצחי ממי שהנצח הוא לו ולמעשיו.

ומעתה נוכל לעמוד על הקשר הפרדוכסלי בין הצלעות השוות הבאות באות וי"ו בשני המזמורים: מעשיו של ה' בעולמו שברא הם נצחיים ועומדים לעד לעולם. ואולם רק כלל הבריאה הוא נצחי, ואילו הפרטים חולפים ומתחלפים ללא הרף. והנה גם האדם הוא אחד הפרטים בבריאה: יסודו מעפר וסופו לעפר. הוא עצמו זמני בעולם ומעשי ידיו זמניים הם, ואין להם כל נצחיות.

אולם בתחום אחד יכול האדם להידמות לבוראו ו'לברוא' בריאה שתהא נצחית אף היא: מדותיו ומעשיו הטובים - "צדקתו" - הם עומדים לעד. משום שבאמצעות מעשיו הטובים חורג האדם משייכותו לנבראים החולפים וקונה לו יד ושם בביתו ובחומותיו של ה' שהם נצחיים.

נמצא כי 'צדקתו' של ה' במזמור קי"א היא הבריאה הארצית שברא מלמעלה למטה (כפירוש רד"ק: "וצדקתו - שהוא העולם כולו, שהוא צדקה מאתו לנבראים, עומדת לעד"), ואילו 'צדקתו' של האדם במזמור קי"ב היא דבקותו בדרך ה', וזו בוקעת מן האדם הארצי השרוי בעולם של מטה, ומעפילה מעלה אל מחוזות הנצח. ועל שתיהן נאמר שהן עומדות לעד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

את המאמר ניתן למצוא גם בספר "עיונים במזמורי תהילים" בהוצאת ידיעות ספרים