על פי רבי ישמעאל בגמרא, השלכת השעיר לעזאזל מסמלת את זריקת העוונות על שני המלאכים הסוררים 'עוזא' ו'עזאל', שמעשיהם גרמו לבני האדם לחטוא.
בפרקנו מסופר על הקרבן המיוחד של השעיר לעזאזל - בניגוד לשאר הקרבנות שמוקרבים בתוך בית המקדש, השעיר נזרק מהר באמצע המדבר.
כך מסבירה הגמרא (יומא סז, ב) את הביטוי 'לעזאזל': "תנא דבי ר' ישמעאל: עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל". הגמרא מקשרת בין המונח 'עזאזל' לשמות 'עוזא' ו'עזאל' - שני מלאכים עליהם נדרש הפסוק (בראשית ו', ב) "ויראו בני־האלהים את־בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו". המדרש (ילקוט שמעוני על התורה סימן מ''ד) מספר ששני המלאכים הללו ראו את אנשי דור המבול שעובדים עבודה זרה וביקשו לרדת לארץ כדי להראות דוגמא טובה לאנשים; בפועל, כשהם הגיעו לארץ הם דוקא לימדו את בני האדם להרע ובגלל השפעתם על כל הדור בסוף הגיע המבול. גם את חטאי דור הפלגה מקשר המדרש להשפעתם של עוזא ועזאל, והנזקים שהם גרמו המשיכו עוד הרבה שנים קדימה.
על פי מדרש זה, השעיר מעביר בעצם את כל עוונותיהם של עם ישראל על שני המלאכים האלו.
דבר זה הוא פלא, כי לא מצינו בשום קרבן אחר שגורם להעביר עוונות מאדם אחד לאדם אחר; בדרך כלל קרבן מוחק, או מכסה, את המעשה הרע שעליו הוא מכפר. איך ולמה עוונותינו נופלים על שניהם?
לאור זאת נראה לומר שבדין הוא שדווקא מי שהחטיאו וגרמו נזק כל כך גדול לאנושות במשך דורות רבים יצטרכו לשאת בהשלכות של הקלקול שהם גרמו בעולם. כל החטאים של עם ישראל שמתכפרים ביום הכיפורים הולכים דווקא אליהם כי אלמלא הדברים הרעים שהם לימדו את בני האדם סביר שלא היינו חוטאים באותן העבירות כלל ועיקר.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער