להקריב את הבהמה שבתוכנו

עבודת השם המתוארת בספר ויקרא מבוססת על הקרבת קרבנות. המשמעות הראשונית והעמוקה של הקרבת הקרבן היא שהקרבן מייצג את האדם. האדם, כביכול, מקריב את עצמו לקדוש ברוך הוא. יתרה מזאת: למילה ׳קרבן׳ ולמילה ׳קרבה׳ אותו שורש, ולא במקרה: הקרבת קרבן לא-לוהים היא מעשה של התקרבות אליו.

הדברים עולים מתוך סתירה בפסוק השני של פרקנו, ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה׳ מִן הַבְּהֵמָה״ (ב). הפסוק מציין שהקרבן צריך להיות ״מִכֶּם״, אך בהמשך כתוב שהקרבן הוא ״מִן הַבְּהֵמָה״. התשובה של ספרא דצניעותא לסתירה היא: ״משום שהוא כלול בתוך האדם״, כלומר הבהמה שהאדם מקריב כלולה בתוכו. האדם מקריב לא-לוהים את הצד הבהמי שלו. כשאנחנו עומדים מול הא-לוהים, עלינו לשאוף לקרב אליו גם את הצדדים ה׳בהמיים׳ שבתוכנו, שגם הם זקוקים לקרבת א-לוהים. בהתאם לכך, עבודת המקדש אינה רק עבודה שכלית ונפשית, אלא גם עבודה ברובד הגופני: העלייה לרגל, טיהור הגוף ואכילת הקרבנות.

בריאת האדם, לפי ספרא דצניעותא, יצרה בו שני צדדים: ״כאשר יורד האדם למטה בדיוקנה העליונה, נמצא שתי רוחות משני צדדים, ימין ושמאל כללות האדם, של ימין נשמה קדושה, של שמאל נפש חיה״. האדם נברא בצלם א-לוהים, ומתוך הדמיון לא-לוהים קיבלנו את שני הצדדים שבתוכנו. לא רק הנשמה הקדושה והנשגבת מקורה בא-לוהים, אלא גם הנפש החיה, הבהמית. אם הנפש החיה היא חלק ממהותו הטבעית של האדם, כיצד נוצר החטא?

בהמשך מסביר ספרא דצניעותא כי ״חטא אדם התפשט [לצד] שמאל״. החטא הוא הפרה של איזון, התפשטות הצד החייתי אל מעבר לגבולות הראויים לו. הרעיון הזה מובא גם בכתבי הרב קוק. הרב קוק אינו רואה בתאוות החומריות כשלעצמן תופעה שלילית. הבעיה איננה התאווה אלא ההתמסרות אליה.

הרצון לטעום מעולם החומר ולהשיגו הוא נטייה נפשית שמקורה בקדושה. אך כאשר רצון זה הופך להיות חזות הכול, כאשר כל כוחותיי משועבדים להשגת התאוות החומריות שלי, אז מופר האיזון, האדם מאבד את כוח השליטה על עצמו ו״צולל במעמקי החושך״. שני הכוחות שבאדם, הכוח הרוחני והכוח הבהמי, יוצרים בשותפות. היצר, אם כן, אינו דבר שלילי כשלעצמו, אלא כוח שיש לכוונו ולאזנו.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר