להסיר את הקליפות

"בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ: נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ: עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ: אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ" (א-ד).

שלמה המלך בלשונו המוזהבת והשירית מתייחס למציאות שבה האדם מתחייב במקביל לשני אנשים התחייבויות סותרות. ראשית הוא מתחייב לרעהו הקרוב, ובמקביל מתחייב בתקיעת כף לאדם שני המכונה "זר". יתכן שהמתחייב עשה זאת בתמימות ויתכן שיש כאן מניפולציה. בכל מקרה שלמה קורא לאדם שיצר התחייבות וירטואלית, לרוץ להתנצל ולהתפייס.

הצליל העולה מהמילים הוא הסיומת של רעך… כפיך… פיך... עינך וכו'. הכל בהתייחסות אליך, כש"האני" במרכז. ראיית האדם את עצמו במרכז מביאה אותו למציאות היוצרת התחייבויות שאינו יכול לקיים. זו מציאות בלתי אפשרית שבמהותה פוגעת באחר.

המילים המתארות את ההתחייבויות הן מילים קשות: "תקעת", "נוקשת", "נלכדת", המבטאות ביתר שאת מציאות של "דין". מציאות הנועלת ומצמצמת את מרחב הפעולה של האדם כלפי השני. תהליך התיקון למציאות של דין הוא להתרפס, להתפייס ולהתרכך.

בימים הנוראים בכלל ובערב יום הכיפורים בפרט, אנו מתפללים שהקב"ה יהפוך את הדין לרחמים. בקשה זו חייבת לבוא לאחר שאנו בתוכנו הפכנו את עצמנו מאנשים בעלי אישיות דינית נוקשה וקפדנית (לרוב זה קשור לראיית האדם את עצמו במרכז), לאנשים בעלי אישיות רכה ענוגה וגמישה. אנשים שמוותרים ומרפים את אחיזתם ואינם חוששים לשחרר ולהרפות. אנשים שרואים את האחר לנגד עיניהם.

כשאנו רכים יותר הרי אנו חומלים ומרחמים, העולם מתמלא ברחמים וחמלה והמציאות משנה את הגזרה שבמהותה היא דינית.

ההתרפסות כלפי השני (שתנועתה רכה, ויתור והרפיה) משחררת ומתירה את כבלי ההתחייבויות.

_____________________

ובנימה אישית, מאז שנהרג בני אלחי, אני חש בכל בכי ובכי על אובדנו כיצד כבלי המוות שהינם במהותם מציאות של דין, נהפכים לרחמים, מתרככים ומתגמשים, ומכבלים לוכדים הם נהפכים לחוטי משי גמישים. וכך מתפרצת לה החמלה בשלל דמעותיה. דמעות שבמהותן הן תמיד רכות.

וכשנעמוד בראש ובראשונה לפני בורא עולם, וכן לפני חברינו, נזכור שהאדם דומה לבצל: מקלפים אותו ובסוף נשארת הדמעה הרכה המחוללת.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929