להניח וללכת

מנחה. תפילה שמתפללים כל יום. שתי התפילות היומיות האחרות נקראות על שם העיתוי שלהן – שחרית, ערבית, ואילו תפילת אמצע היום – "מנחה". סתם. 

בראשית התורה אנחנו לומדים על מרכיב אי הוודאות ועל הסיכון שבנתינת מנחה. מנחה – מלשון הנחה, משהו שמונח לפני מישהו. לא "מתנה" שניתנת מיד ליד, אלא דבר המונח לפני הזולת, בתקווה שייקח, ובחשש שמא ידחה. כבר בראשית התורה אנחנו לומדים על חשש זה: "וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה" (בראשית ד', ד-ה). ככה, בלי סיבה. וכאשר יעקב שולח "מנחה לעשו אחיו" (שם, ל"ב, יד) הוא אינו בטוח שזה אכן ישיג את המטרה של "אכפרה פניו במנחה" (שם, כא), כשם שאינו יודע אם המנחה שהוא שולח בידי בניו אל יוסף במצרים אכן תעורר את רחמיו. 

שלא כקרבן שהוזכר לראשונה רק בפרק הקודם, למנחה יש היסטוריה, אבל היסטוריה מהוססת מאוד, רוויית חשש וספק. היא מבטאת התערטלות מול הזולת, ניסיון לריצוי ופחד מדחייה. כאשר אנחנו עומדים מול האחר הלא ידוע אנחנו חוששים איך נתקבל, איך נמצא חן. כל תוספת עשויה לגרוע. אנחנו מקווים שהמחווה עצמה תבטא כל אשר תוכנה לא יביע. לעשות או לומר יותר מדי עשוי להיות מעין עלבון או ניסיון למניפולציה זולה. 

על כן, תפילת המנחה, ההפסקה באמצע היום העמוס של האדם כדי לעמוד עמידה רזה מול האל, היא המצומצמת שבתפילות היום, חמש דקות תספקנה "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" (קהלת ה', א). 

לכן התורה מצווה כאן "כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'... לא יעלו לריח ניחוח" (יא-יב). אל תנסה להתייפייף או לחשוב שאפשר להשפיע במנחה. כַּבֵּד את האחריות המוחלטת של האל בצורת ההקרבה – תניח לפניו ותלך. 
ירצה האל – ייקח, לא ירצה – לא ייקח. כל המוסיף – גורע. 

באדיבות אתר 929