להכניס נצח לחיי היום-יום

בפרקנו אנו לומדים על קרבנות ציבור שונים ובראשם קרבן התמיד: "וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִֹים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד" (ג). מפשט הדברים מובן שאת הקרבן המסוים הזה יש להקריב "תמיד". אולם נדמה שיש כאן למושג 'תמיד' תפקיד יסודי נוסף.

הניסיון היהודי הגדול הוא להכניס לחיינו השגרתיים את הממד הנצחי והנמשך. אפשר לנסות לנסח זאת כך: כיצד לחוות את תפיסת האין סוף בחיינו המוגבלים. הרי אדם במגבלותיו הזמניות והקיומיות אינו יכול להשתייך למישור הנצחי. כאשר אנו אומרים בחיינו את המילה "תמיד", אנו מתכוונים כל עוד נחיה וכל עוד נוכל לקיים את הדבר. בשונה מכך, קרבן התמיד בעִקביות וברציפות שלו, אמור לענ"ד לבטא את המאמץ הנמשך שלנו "לשתף" ערכים נצחיים בתוך חיינו המוגבלים.

והנה אנו מוצאים בהמשך את הפסוק: "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֹֻיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'" (ו). אומר רש"י: "העשויה בהר סיני – כאותן שנעשו בימי המילואים. דבר אחר: הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שנתקרבה לפני מתן תורה, שכתוב בה 'וישם באגנות' מלמד שטעונה כלי". והנה אנו מוצאים כאן קשר ישיר בין העוֹלה המצוּוה מעתה ועד עולם, ובין העולה שהוקרבה בהר סיני, במקוֹר התוקף והקדושה של התורה.

מבחינת התחושה הרי עולת התמיד של כל הדורות תיחשב כאילו היא עשויה בהר סיני! כאן אנו מוצאים את המאמץ הפלאי להכניס את התוקף הנצחי ואת מקור האמונה, לתוך מעשה העבודה היום יומי במקדש. אדם עושה מעשה אמוני במקומו ובזמנו, ועל-ידי כך משתייך למהלך תמידי ונצחי הממשיך ממה שקרה בסיני.

באדיבות אתר 929