להיכן נעלמו המזבחות?

הקרבת קרבנות היא מן המאפיינים המובהקים של כל התרבויות הקדומות. לפי עדות המקרא הרבו הכנענים להקריב קרבנות לאלהיהם בכל מקום.
גם בני ישראל המשיכו במנהג זה, למורת רוחם של הנביאים, והיו זובחים במזבחות ובבמות בתוך הערים. ההבחנה בסוג המזבח היתה שה' הסתפק במזבח צנוע של גושי עפר ולא כשל שאר הגויים שמזבחותיהם היו מפוארים ביותר.
למרות כל זאת, בארץ נמצאו קרוב לחמישים מזבחות קטורת ורק שלושה מזבחות המיועדים להקרבת בהמות. המזבח בערד היה מזבח אדמה. המזבח בהר עיבל, בהנחה שהוא אכן מזבח, היה מזבח אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל, ואילו המזבח המפורק של תל שבע נבנה אבני גזית בניגוד לצו התורה.
סוג נוסף שלא הוזכר בתורה הוא מזבח חצוב בסלע. בפטרה הנבטית ידועים כמה מזבחות כאלה. ברחבי הארץ נמצא מזבח כזה לרגלי התל של שומרון העתיקה (סבסטיה), ועוד שניים נוספים מתחת לתל צרעה.
פרופורציה זו בין מזבחות לעולה לבין מזבחות לקטורת מתמיהה, שכן הקרבת בהמות היא הפעולה הפולחנית הבסיסית ביותר. מדוע, אם כן, מרובים מזבחות הקטורת ומעטים מזבחות העולה?
פתרונות אפשריים לשאלה זו הם שחלק גדול מן הפולחן התקיים על מזבח אדמה שאינו עשוי להשתמר. פתרון זה אינו הולם את המקרא בו מתוארת בניית מזבחות מאבן לרוב.
אפשרות נוספת היא לומר שכיון שמזבח התורה אינו עשוי מאבני גזית הרי שקשה להבחין בין אבני המזבח לשאר ערמות אבני סיקול סתמיות.
אפשרות שלישית, היא לומר שהעדר המזבחות הוא תוצאה של מפעלם הרחב והמאסיבי של חזקיהו ויאשיהו אשר היו יסודיים בטיהור הארץ מכל המזבחות, כפי עדות המקרא. טיהור זה התמקד במזבחות הבהמה ופחות במזבחות הקטורת. אולי משום שהקטרת קטורת מחוץ למקום המקדש היתה פחות חמורה מאשר הקרבת בהמות.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'מקום בפרשה' בהוצאת ידיעות אחרונות