להיזהר שלא לפגוע או להיפגע

דומה שלימוד רב־חשיבות מלמדתנו התורה בפסוקים אלו. הכניסה לארץ תהיה מלווה במלחמות גדולות, ואלה יוצרות באופן טבעי מעין זילות של חיי אדם. הלוחמים מתרגלים למראות הקשים — והדבר עלול להצמיח בחברה מחשבת עוועים כאילו אבדן חיי אדם איננו דבר נורא כל כך, שהרי כבר היו דברים מעולם, וכבר ראינו את המוות בעינינו פעם אחר פעם.
דווקא משום כך מבקשת התורה לחזור ולהזהיר על ערכם של חיי אדם. אין אנו פציפיסטים או בעלי מוסר מזויף, הממהרים להושיט את הלחי השנייה למי שמכה בנו. אולם יחד עם זאת אנו קנאים מאוד לדם נקיים וחפים מפשע.
הדבר נכון בכביש, והוא אמור להיות נכון בחיים בכלל. אין צורך להכביר מילים על הרוצח בכוונה תחילה. בדרך כלל אנשים אלו הם מיעוט מבוטל בחברה המתורבתת. אבל בכל הנוגע לרשלנות ושגגה, שם לכאורה עומדת לו לאדם הטענה "לא התכוונתי, טעיתי, לא הערכתי נכון את המרחק". דווקא מפני שטענה זו היא כל כך אנושית ומובנת, יש צורך להיערך אליה ולמנוע ממנה לחלחל לתוכנו ולמוסס את כבודם וחשיבותם של חיי אדם. הטענה הזאת חמורה לא משום שהשגגה אינה אפשרית. 

פרשות אלו נקראות תמיד בימי "בין המצרים", הימים שבין שבעה־עשר בתמוז לתשעה באב. ימים אלו הם ימים מועדים לפורענות תרתי משמע. מצד אחד, בימים האלה התרגשו על אבותינו אסונות לאומיים גדולים במהלך ההיסטוריה היהודית. מצד אחר, בדורות האחרונים הימים האלה הם לב לבו של החופש הגדול, ימים מוּעדים לפורענות מסוג אחר — פורענות פרטית שצעירים בחופשה עלולים להביא על עצמם. 

מי שאמוּן על סיומו של ספר במדבר, שמבין את ערכם העצום של חיי אדם (שלו ושל אחרים), יזכור תמיד את חובת הזהירות מפגיעה בכל אדם, במזיד או בשוגג. 

נערך על ידי צוות אתר התנ"ך מתוך:
פרשה בקטנה
מאת הרב דוד סתיו
ספרי מגיד, 2014
לרכישה: http://www.korenpub.com/HE/categories/maggid